בפרספקטיבה לאחור, כשאני נזכר בשנים היפות בישיבה, הזיכרון של הישיבה אצלי, הוא לא איזושהי תמונה שצפה במוחי מדי פעם. אני חי ונושם את הזיכרון הזה יום יום שעה שעה...
כשאני נזכר בהשקעה ובקשר החם בין הר"מים לבחורים, אני אומר: כך נראה בית יוצר - 'מפעל' - לבני תורה. אין שם מסגרת ישיבתית גרידא. הר"מים לא מגיעים כדי למסור שיעור וללכת. כולם מתמסרים ומשקיעים את כל כולם כדי להעמיד בחור על הרגליים. ולא רק בתורה. זה בדרך ארץ בהשקפה ובכל דבר בשביל להקנות לבחור את כל הכלים הנדרשים לו בימי חייו.
"מאור התורה" זה מקום של יצירה. מלמדים אותך לנתח סוגיה, מנחים אותך בכל התמודדות, נמצאים שם כל הזמן בשבילך. ולא באופן המלחיץ של 'משטר' ופיקוח... הפוך, המטרה היא לראות אותך מתפתח ולא נשאר באותו מקום.
זה קשר נפשי של רב ותלמיד, של יוצר ופרי יצירתו...
וזה מזכיר לי שבמהלך תקופת לימודי בישיבה אחד מחבריי לספסל הישיבה, ל"ע נפטר לו אח, שנולד עם מום מסויים, ממש בסמוך ללידתו. הבחור הזה היה גר בצפון, וכשנסענו יחד עם מגיד השיעור לשם, אני זוכר שתוך כדי הניחום המגיד שיעור פרץ בבכי, כאילו מדובר על בן משפחתו.
אני זוכר שישבתי וצפיתי מהצד, וזה מקרה שלא פורח מזכרוני, זה הראה לי את הקשר העמוק שהר"מים רוכשים לתלמידים, קשר רגשי. קשר של אב ובן. וזה לא רק במקרה הספציפי הזה, זה בכל דבר. אם זה מקרה שתלמיד חווה, ואם זה קושי לימודי שתלמיד מתקשה. בכל דבר!
This browser does not support the video element.
אפילו לאחר שנים רבות, שכבר איני נמנה על תלמידי הישיבה, בכנס בוגרים שאירע בשבוע שעבר באולמי ארטימיסיה, עוד בכניסה - מיד לאחר שקיבלתי חיבוק חם מהר"מים חשתי את התחושה שהגעתי למקום הטבעי שלי, הגעתי בחזרה לבית שלי.
ממש לאחר כמה דקות של ענייני נימוס ואמירת שלום בין אחד לשני, כל אחד הרגיש כאילו רק לפני כמה ימים עזבנו את הישיבה ולא עברו 14 שנה כמעט.
זה בעצם המוטו שצריך ללוות ולהיות בכל ישיבה, והלואי שיהיה בכל מקום, אבל המיוחדות של 'מאור התורה' בעיניי היא שנותנים לבחור את כל הכלים לבנות את עצמו בכוחות עצמו. כך בחור יוצא לחיים עם כלים המאפשרים לו להתמיד בכל מה שהוא רוכש בישיבה.
הוא מעולם לא הוכתב מלמעלה, ולכן גם כשהוא עצמאי לחלוטין, סדר היום שלו לא משתנה. העוצמה של הבוגרים היא שהם יוצאים בנויים ברמה גבוהה מאוד!
זאת מלבד ההווי הייחודי לישיבה, רק מי שלמד יבין... זה לא הווי של אוכל וסעודות דשנות, או חדרי פנימיה מרווחים ומפנקים, שלא היו שם מעולם; זה הווי של בית. כל אחד הרגיש ומרגיש, שהישיבה היא כמו בית. תמיד יש מישהו שדואג לי, מייעץ לי מה לעשות בשלב זה של החיים, מה לעשות ולמי לפנות. הן במהלך שנות הישיבה, והן לאחריה, לא קשורים בכלל לחובה של הר"מים והמשגיח, והם באים ממקום שכולו לב ורצון לעזור ולתמוך.
כשאני מזדמן לפעמים לרחוב דוד ילין, הלב שלי מחסיר פעימה... מספיק לי רק לדרוך במקום, כדי להציף אצלי את הכול מחדש. זה ההווי, הימים היפים, הפורים, התשעה באב. השיחות של ר' יענקב, והתה של ר' אלה. וגם הזכרונות הלא כל כך נחמדים של מיטות קומותיים, או דירות בלי מים חמים בחורף, או דירות קודחות ורותחות בקיץ...
הכול צף ברגע בו אתה עובר על הרחוב.
ולכן בור ששתינו ממנו מים, לא רק שלא נזרוק בו אבן, אלא נטפח אותו! זאת לא היסטוריה שהיתה ואיננה, זה עדיין קיים, וממשיך יום יום, ברחוב דוד ילין בירושלים.
וזה גם לא רק בשביל הבחורים שלומדים כיום בישיבה, שאנחנו לא ממש מכירים אותם. ממש לא! זו הכרת הטוב ישירה ובסיסית למרן ראש הישיבה, שהקים והחזיק את הישיבה, בשבילנו!
זאת הכרת הטוב שמחויבת מכל אדם שדרך בישיבה. גם אם אתה אברך כולל שעדיין לא הסתדר במשרה תורנית, ולא כל כך גומר את החודש... וגם אם כבר הסתדרת כלכלית ב''ה בעבודה מסודרת ומרויחה, אבל כשאבא שלך צריך עזרה - אתה תשתדל ותעשה הכול בשבילו.
אבל בעיקר זה בשביל דור העתיד. למען המקום היקר הזה, שכל כך קרוב ללבנו, ולמען יהיו עוד רבים שיקבלו שם תורה ודרך חיים אמיתית.
כל אחד מאיתנו אומר לפעמים: לו רק הייתה לי היכולת- הייתי מחזיר לישיבה קצת ממה שנתנו עבורי.
אבל עכשיו, יש לנו את היכולת. נעשה כל מה שנוכל! נתגייס למאמץ הזה שיביא ב''ה את המיליונים שיעזרו לישיבה להמשיך להיות בית לאלפי בחורים אחרים, ולגדל את דור העתיד של עם ישראל.
הצגת כל התגובות