למה? למה עד שאין אסון אנחנו לא מתעוררים?
שנים שאני נוסעת בביתר, רואה מידי בוקר וצהריים את עשרות אלפי הילדים חוצים את הכבישים בדרכם למוסדות החינוך בצורה מפחידה ומזעזעת, אין נהג שחולף על פני אחד הצמתים ולא חולפת במוחי המחשבה של מתי זה יקרה, לא האם זה יקרה, כי אין כאן ספק, זה רק שאלה של זמן מתי תתרחש חלילה התאונה הבאה.
אז הנה לפני כשבועיים זה שוב קרה, ילד בן 8 נהרג בתאונת דרכים בביתר, זה לא שמאז לא היו כאן תאונות, אבל כנראה שבחסדי שמים הן לא היו קטלניות, אבל התאונה הקטלנית האחרונה הצליחה לזעזע מישהו כי לצערנו ילד נהרג בה. וכעת? כעת כל הנהגים החולפים על פני הצמתים העמוסים בביתר שאלים את עצמם שוב כמובן, מתי? מתי תתרחש חלילה התאונה הבאה ואין מישהו שיתעורר, אין מישהו שיקח אחריות, הכל מתנהל לו כרגיל, למה? ככה!
הבוקר היתה לי הפתעה, כשלקחתי בבוקר את הילדים למוסדות הלימוד, הכבישים כרגיל היו עמוסים, מעברי החציה מלאים בלעה"ר באלפי הילדים החוצים אותם, שוב אתה רואה ילד בן 7 לוקח את אחותו בת ה-5 שנשרכת עם אחיה הקטן בן ה-3 וכל הקבוצה המכובדת הזו אמורה לקבל יחד החלטה אסטרטגית שחייהם של שלושת הילדים תלויים בה, "מתי לחצות את הכביש?" וההורים, הם כנראה עסוקים בדברים מהותיים וחשובים אחרים. אולי חלקם באותם רגעים מעיינים בכותרות עיתוני הבוקר, נו שם מתקבלות ההחלטות האמיתיות, יש משבר בין ארה"ב לאירן, הספינות של צבא ארה"ב חצו בטעות את גבולה של אירן וחייבים לראות איך פותרים את המשבר הדיפלומטי הזה, או קוראים על עוד תאונה שהתרחשה מי יודע היכן...
אז ממה הופתעתי הבוקר? באחת (רק באחת בינתיים) הצמתים המרכזיות והסואנות ראיתי ילדי משמרות זה"ב, שיפשפתי את עיניי כדי לראות אם אני לא הוזה, ולא, שמונה ילדים עמדו בכל מעברי החצייה בצומת כשהם לבושים באפודים זוהרים, חמושים במקלות משמרות הזה"ב עם תמרור העצור והם במלוא הרצינות והחשיבות בפקודת מקל עוצרים את התנועה ונותנים לילדים העומדים על מפתן מעבר החציה לעבור את הכביש. האמת היא שהתרגשתי, סוף סוף למישהו נפל האסימון, מה שפועל בכל רחבי הארץ במאות ואולי באלפי מעברי חציה החל לפעול בביתר, אז ראשית שיהיה בהצלחה ובבטחה לכולנו.
התקרבתי לצומת ומה אני רואה, מי הם הילדים החמודים והמתוקים הללו? ילדי תלמוד תורה חב"ד בביתר, אופס, נפל לי האסימון, נפגשנו השבוע קבוצה של אנשי תקשורת מכל כלי התקשורת עם ראשי חב"ד בישראל בכפר חב"ד למפגש מעניין ומרתק, אחד המשתתפים שאל את הרב נפתלי ליפסקר מנהל אגף השלוחים של חב"ד האם ישנה מסגרת המכשירה את השליח בטרם הוא יוצא לשליחות, ועוד שאלה שנשאלה שם, מה הטעם שיש לבתי חב"ד ופעילות בתוך המגזר החרדי, הרי בינינו, שם, רוב הסיכויים שכולם מניחים תפילין ושומרים על המסורת...
נענינו שם שבחב"ד המושג של השליחות הוא ב DNA. "ילד מאז שהוא לומד בתלמוד תורה הוא חדור את תורת השליחות, בחור יוצא למבצעים, אברך שזה עתה נישא כבר מנסה לאתר מקום לשליחות, זו המסגרת הארוכה ביותר המכשירה את השליח".
לצידו של הרב ליפסקר ישב הרב יוסף יצחק אהרונוב, ראש מפעל השליחות בישראל, הרב ליפסקר הביא אותו כדוגמא, האיש משמש בשליחות כבר קרוב ל-40 שנה, הוא לא שואל שאלות על השליחויות המוטלות על כתפיו, פעם זו שליחות של העלאת אלפי ילדי צ'רנוביל, פעם זה הצלת הספרים במוסקבה ופעם זו ניהול מערך של מעל 800 שלוחים בארץ ישראל.
ראיתי את הילדים הללו מחזיקים במקלות ומכוונים את התנועה ואמרתי לעצמי, השיטה החב"דניקית מוכיחה ששליחות ולהט, שתחזיק לאורך שנים, יכולה להצליח היטב כשהיא מתפתחת עם השנים, מגיל אפס.
מקווה שבקרוב נראה את משמרות הזה"ב הללו בעוד צמתים, ובעוד ערים וכאלו שייעשו ע"י כלל התושבים, באכפתיות ואחריות כוללת!
ככלות הכל, זה הילדים של כולנו שם בחוץ...
הצגת כל התגובות