יום שישי, שעות אחר-הצהריים, ההכנות לשבת קודש הסתיימו זה מכבר, וכמדי שבוע, אני צועד לי בדרכי לאמירת קבלת-שבת ותפילת ערבית ברחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו.
כהרגלי, אני נכנס לשער שכם וממשיך משם בדרכי אל הכותל, תחושה עילאית של ערב-שבת-קודש בסמטאות העיר העתיקה, אלא שאז, השלווה מופרת באחת, הדממה מופסקת, אזעקה מנסרת את חלל האוויר.
בתחילה, לא ייחסתי חשיבות רבה מדי לאזעקה והמשכתי בדרכי, זאת עד שהתחלתי לשמוע את התושבים הערבים צוהלים. "אללה אכבר", הם החלו לצעוק, תוך כדי שהם מציינים בחדווה כי "הנה, החמאס בדרך".
הבנתי, מדובר באזעקת אמת. נגשתי לחייל שעמד בסמוך, הלה אישר לי את חששותיי כי אכן מדובר באזעקת אמת, והמליץ לי להישמר ולהתמגן.
המשכתי בדרכי אל המקום הבטוח בעולם, שריד בית המקדש.
מיד בכניסה, שמעתי את מערכת הכריזה מודיעה כי מדובר באזעקת אמת. השלווה האופפת בשעות או את רחבת הכותל המערבי, פינתה את מקומה להיסטריה כללית.
מאות המתפללים התבקשו לפנות במהירות את רחבת הכותל המערבי ולהיכנס אל המתחמים הסגורים, כאשר לצורך כך, אף פתחו את מנהרות הכותל, הסגורות בדרך-כלל.
בתוך דקות ספורות, רחבת הכותל רוקנה לחלוטין. כך גם עזרת הנשים, ממנה עלו קולות בכי וצעקות היסטריות, מפחד האזעקה והחשש מירי הטיל. השוטרים הרבים ברחבה, ניסו ללא הצלחה להרגיע את המתפללים.
במתחם הגברים, החלו מיד באמירת פרקי תהילים. לאחר כעשרים דקות, בהם עדיין שהינו במתחם מנהרות הכותל, התחלנו בתפילת ערבית של שבת, עד אז לא אפשרו לנו לצאת.
דקות ספורות לאחר שסיימנו את התפילה, הודיעו לנו כי זוהתה נפילה ואפשר לצאת מהמרחב המוגן.
את תפילת ליל שבת הזו בכותל המערבי, נראה כי לא אשכח עוד זמן רב.