א. מקור הדין
הגמרא במסכת בבא בתרא (יב ע"ב) דנה במקרה בו במסגרת חלוקת הירושה בין אחים, ביקש אחד מהאחים לקבל את חלקו בשדה הירושה בצמוד לשדה אחרת שבבעלותו, במקרה זה אומרת הגמרא שכופים את האחים להסכים לבקשת אחיהם, מכוח דין כופין על מדת סדום.
הסיבה לכפיה היא כי לשאר האחים אין איזו עדיפות לקבל את חלקם בצד זה או בצד אחר של שדה הירושה, אבל לאח, בעל השדה הצמודה לשדה הירושה, קיימת עדיפות לקבל את חלקו בשדה הירושה בצמוד לשדה הנוספת שבבעלותו.
רש"י במסכת בבא בתרא (קסח ע"ב) מבאר כי מדת סדום היא האומר שלי שלי ושלך שלך ללא כל התחשבות בזולת, כפי שהמשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה י) מביאה דעה שהאומר שלי שלי ושלך שלך היא מדת סדום.
במסכת כתובות (קג ע"ב) מוסיף רש"י לבאר כי סירוב לסייע לחבר, בנסיבות שהנזקק נהנה והמסייע אינו חסר, מוגדר כמידת סדום. מתוך דברי רש"י עולה כי בטיעון שלי שלי ושלך שלך בעצם מסתתרת תכונה שלילית של אי רצון לעזור לזולת על אף שהושטת הסיוע אינה כרוכה בהפסד כלשהו.
לאור ההבנה שמידת סדום היא תכונה שלילית המעידה על חוסר טוב לב, יש להבין מדוע כופין על מידת סדום, הרי לא מצינו כפיה על התנהגות במידה טובה וברוחב לב.
ב. מדוע כופים על מידת סדום
תוס' (ב"ב יב ע"ב) מביאים את מחלוקת ריצב"א עם ר"ת ור"י האם הכפייה על מידת סדום היא דין דאורייתא כפי שסוברים ר"ת ור"י או דין דרבנן לפי הבנת ריצב"א (רבינו יונה סובר שדין הכפיה על מדת סדום נלמד מהפסוק בפרשת ואתחנן "ועשית הישר והטוב" (דברים ו יח) ).
האחרונים (ברכת אברהם ב"ב יב ע"ב ועוד אחרונים) חוקרים מהו גדר הדין של כופין על מידת סדום, האם הכפייה היא מדין כופין על המצוות, כפי שבי"ד מוסמכים לכפות אדם לקיים מצוה (עיין כתובות פו ע"א) כך גם בי"ד יכולים לכפות על קיום המצווה של "ועשית הישר והטוב" ועל הציווי של "והלכת בדרכיו" המחייב להדבק במידותיו של הקב"ה, או שהכפייה על מדת סדום שייכת לדיני הממונות, מתוך הבנה שאם האחד יכול להרוויח וחברו מעכב את הרווח ללא כל סיבה או הפסד, אזי למפסיד עומדת זכות ממונית ליהנות או להרוויח, ובי"ד יכולים לכפות את המעכב.
אחת מהנפקויות האם דין כופין על מידת סדום שייך לדיני הממונות או שהכפייה נובעת מכוח סמכות בי"ד לכפות על קיום מצווה, משליכה על השאלה האם ניתן לכפות חרש שוטה וקטן על מדת סדום. אם נסבור שהכפייה על מידת סדום היא מדין כופין על המצוות, אזי ברור שלא ניתן לכפות את החרש שוטה וקטן, מפני שהם אינם מחויבים במצוות, אך אם נלמד שהכפייה היא זכות ממונית, אזי בי"ד יכולים לכפות על החרש שוטה והקטן, משום שלמבקש ליהנות מנכסי החרש השוטה והקטן ללא פגיעה בהם, קיימת זכות ממונית שבי"ד יכולים לכפות עליה.
נפקא מינא נוספת היא האם ניתן לכפות את ההקדש על מדת סדום. אם נלמד שהכפייה היא מדין כופים על המצוות, אזי לא ניתן לכפות על ההקדש, מפני שההקדש הוא אינו אדם שמוטלת עליו חובה לקיים את מצוות התורה ואף גזבר ההקדש משמש רק כנציג של הבעלות הממונית הנקראת הקדש, אך אם נלמד שהכפייה היא זכות ממונית, אזי ברור כי מאחר שלרשות הקדש קיימות זכויות ממוניות שונות הנובעות מכוח דיני הממונות, ממילא יהיה ניתן גם לכפות את רשות ההקדש לפעול על פי דיני הממונות הכוללים בתוכם את דין הכפייה על מידת סדום.
ג. כפייה במקרה של זה נהנה וזה אינו חסר
לאור האמור כי קיימים מצבים בהם ניתן לכפות על אדם התנהגות ממונית יש לבחון סיטואציה נוספת של אפשרות כפיה.
הגמרא (ב"ק כ ע"א) דנה האם במקרה של זה נהנה וזה אינו חסר יכול מספק ההנאה לתבוע מהנהנה תשלום ממוני בגין הנאתו וכגון אדם שפלש לדירה ריקה שלא מתגורר בה אדם, ואף בעל הדירה אינו מעוניין להשכיר את הדירה.
במקרה זה מסתפקת הגמרא האם בגלל שלפולש אין מקום אחר להתגורר, אזי המגורים בדירה חסכו לו הוצאות שכירות ואם כן הפולש בוודאי נהנה מן הדירה וממילא הוא מתחייב בתשלום שכירות או שניתן לומר כי מאחר והדירה כלל לא עמדה להשכרה, ואף בעל הדירה לא היה מעוניין להשכיר אותה, אזי ברור כי הפולש לדירה לא הפסיד ולא חיסר לבעל הבית דבר, ואם כן לכאורה אין סיבה לחייב את הפולש בתשלום דמי שכירות.
בחידושי ר' שמעון שקאפ על מסכת ב"ק מבואר כי ספק הגמרא האם הפולש צריך לשלם מדין נהנה מתייחס רק לתקופת המגורים שהפולש התגורר בבית כבר גר בבית אבל ברור כי בגין המשך המגורים בבית הפולש מחוייב לשלם ולא ניתן לכפות את בעל הבית לאפשר את המשך הפלישה מדין כופין על מידת סדום.
סברת ר' שמעון שקאפ היא שבעלות ממונית על חפץ או על נכס מתבטאת גם בשאלה מי הוא השולט על החפץ, ומי הוא הרשאי להחליט מה יעשו עם החפץ או הנכס. לכן אם נאמר שדירה אשר איננה עומדת להשכרה ניתן לפלוש אליה ולגור בה מכוח דין כופין על מדת סדום ומבלי שבעל הדירה יכול לעכב את הפולש, אזי בכך אנו פוגעים בשליטת הבעלים משום שהוא כבעליה של הדירה כבר איננו יכול לקבוע מה ייעשה בדירתו, ממילא לא ניתן לומר שבמקרה שבעל דירה מונע מפולש לדירתו להמשיך ולהתגורר בה הוא נוהג במידת סדום, מפני שמניעת המגורים איננה נובעת מתוך רוע לב, אלא מתוך התנהגות סבירה של בעל דירה המחליט כיצד לנהל את נכסיו ולכן אין לפגוע בזכויות בעל הדירה באמצעות דין כופין על מידת סדום.
ד. העמדת רכב בחניית בניין משותף
לאור האמור ייתכן שיש ליצור הבחנה בין סוגים שונים של חניות, חניה שמותקן לצידה שלט אזהרה או סימון מספר החניה וכדו' אזי מוכח כי בעל החניה מקפיד על רכושו ועל כך שזרים יחנו בה ללא הסכמתו וממילא יהיה אסור לחנות בחניה כזו ללא רשות בעליה, אך בחניה שלא מוכח כי בעליה מקפידים שלא יחנו בה, כגון חניה בחצר בית דירות הפתוח לרחוב ללא כל סימון או הודעה על כך שקיים איסור לחנות בחצר, ייתכן שיהיה מותר לחנות בחניה הזו מדין כופין על מידת סדום ובכפוף לאי יצירת מניעה או הפרעה לבעל החניה לחנות בה וכגון השארת פתק עם מספר טלפון על הרכב החונה וכדו'
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות sternyd@gmail.com