ביום ראשון האחרון (ב' אייר), הלך לעולמו אחד המיוחדים בעיר בני ברק, מגיד מישרים ידוע ומשגיח בישיבה לצעירים, שזכה להסתופף אצל גדולי ישראל החסידים והליטאים כאחד - הגאון רבי ישראל יעקב חינקיס, והוא בן 73 בפטירתו.
בנו, העיתונאי והסופר המחונן, הרב בנימין חינקיס, מתאר את דמותו העילאית באופן מצמרר ומרגש כאחד, כאשר הוא מספר על איך אביו נתן לאביו עוד 8 שים לחייו.
אבא, רבי ישראל יעקב, מיזג בעצמו את מכלול הדרכים והשיטות, וקיים באופן ממשי את "והוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים" – מכל הקהילות ומכל החוגים.
אבא, היה תלמידם המובהק של ראשי הישיבה דמיר – הגאון רבי חיים שמואלביץ, הגאון רבי נחום פרצוביץ זכר צדיקים לברכה ויבלחט"א המשגיח הגאון רבי אהרן חדש ; דבוק היה בלב ונפש באדמו"רי בית גור זי"ע ושליט"א; היה מקורבם של ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי דוד פוברסקי וכן הגאון רבי חיים גריינימן זכר צדיקים לברכה.
בכלל, היה מסתופף בבתיהם ובבתי מדרשם של גאוני הדור ההוא, אדמו"רים, ראשי ישיבות, צדיקים ומקובלים שלא זזו מחבבהו; דוגמת האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, ראש ישיבת חברון הגאון רבי יחזקאל סרנא – שהיה סועד על שולחנו סעודה שלישית בקביעות; הצדיק רבי עמרם בלויא זצ"ל – עמו היה סועד סעודת מלוה מלכה מדי מוצאי שבת; וגם חבר בחבורתו של המקובל הנסתר רבי יוסף וולטוך זצ"ל. לבני החבורה זכורה אמרתו של רבי יוסל'ה זי"ע, שהטעים בפניהם: "עליכם להיזהר בכבודו של רבי ישראל"...
8 שנים מחייו • מצמרר
מעשה נורא שעובר במשפחתנו מתאר כי אבא זצ"ל, הכ"מ, תרם 8 שנים מחייו לאביו ז"ל, בשתי פעימות שונות לפני פטירתו שלו בשנת תשמ"ו. כולנו במשפחה זכרנו במעומעם את הסיפור הנורא הזה, גם אני – בנו הבכור, נזכרתי במשהו מן המעשה כאשר נחשף בפרוטרוט מעל מיטתו של אבי בעת שהספידוהו.
היה זה דודי, אחיו הצעיר של אבי, הגאון רבי יוסף – ראש ישיבת "כנסת יעקב", אשר ביכה מרה על פטירת אחיו, שהיה להם כאב, כאשר התאספנו כולנו ליד מיטתו של אבי סמוך לביתו ברחוב סוקולוב 24. בדבריו חשף וגילה את אותו "סוד נורא", אותו חווה בעצמו בשנים שלפני פטירת אביהם – שארעה אף היא בחודש אייר, הר"ר חיים שלמה ז"ל.
היה זה בחודש אייר, 8 שנים לפני פטירתו של הר"ר חיים שלמה, אביו של אבי. באותה עת, לקה באירוע מוחי שהותירו בסכנת חיים. אבי זצ"ל, אשר כמו יתר אחיו ואחיותיו היה קשור בכל נימי נפשו, היה נסער ביותר.
עוד קודם לכן, הביא את הוריו מתל-אביב להתגורר לידו בשכנות, בנין ליד בנין, ברחוב הרב הירש בבני ברק, והיה דואג להם בצורה מופלאה ממש.
באותה עת, כפי שסיפר לימים, הפטיר בסערת רגשותיו: "אבא, אני נותן לך 5 שנים מחיי". ואכן, באורח פלא - אביו השתקם וחזר לחיים. 5 שנים בדיוק(!) חלפו, ושוב – בחודש אייר של אותה שנה, תקף אירוע מוחי נוסף את האב ר' חיים שלמה. שוב, היה בסכנת חיים, ושוב, בנו-אבי מתחטא לפני קונו ומבטיח "עוד 3 שנים מחיי" למען אביו. ושוב, מתרחש הנס: האב מתאושש מן האירוע. אמנם לא חוזר לאיתנו, אך נותר בחיים.
"ואז", משחזר דודי, אחיו הצעיר של אבי בעת הספדו לפני הקהל שנאסף: "ואז, אבא שלנו חי עוד 3 שנים, בדיוק כמספר השנים שאתה, ישראל, נתת לו בפעם הנוספת. בחודש אייר – ממש מחודש-לחודש, בחודש אייר תשמ"ו, חלה בשלישית, אבינו הר"ר חיים שלמה, את חוליו ממנו לא קם. ואני זוכר, ישראל, שאתה בכית אז לפניי בעת הלוויה, ואמרת לי: "כשאבא חלה כעת, רציתי לחזור על מתנתי בשלישית, ולהעניק לו עוד שנות חיים, אלא שהפעם לא הצלחתי להוציא את המילים מפי'...
וכך, אבא שלנו, הצדיק והחסיד רבי ישראל זצ"ל, נפטר בתחילת אותו חודש ממש, מחודש-לחודש אייר, באותו חודש בו נפטר אביו – לו העניק 8 שנים במצטבר, משנותיו שלו עלי אדמות.
בחר לקחת את כאבי הרגליים מרה"י
עדות נוספת לכך שאבא – רבי ישראל יעקב זצ"ל, היה מוכן למסור את גופו ונפשו למען הזולת, התרחש שנים הרבה קודם לכן, כאשר ביקר את ראש הישיבה דמיר – הגאון רבי נחום פרצוביץ. לאורך שנות חייו, היה הגר"נ פרצוביץ בעל ייסורים וסבל מיוחד מכאבי רגליים עזים.
תלמידו החביב, אבי, רבי ישראל יעקב, הגיע לבקרו באחת השנים בחול המועד פסח – יחד עם אחיו הצעיר, שהיה אז בחור ישיבה.
כעבור שעתיים תמימות, בהם שהו במחיצת ראש הישיבה, יצא רבי ישראל יעקב מן הבית, ופנה אל אחיו באמרו: "דומני שתפילתי פעלה את פעולתה". למראה תמיהתו של אחיו, הסביר: "בראותי את סבלו הרב של ראש הישיבה, פניתי אל הקב"ה וביקשתי שיעביר אלי את כאבי הרגליים של רבי נחום... ונדמה לי שהתקבלה תפילתי, שכן אני מרגיש כאבים ברגליי"...
איך ניסחנו את מודעת האבל
כזה היה רבי ישראל יעקב חינקיס זצ"ל. לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ורק טובת הזולת לנגד עיניו. כואב לשני? הוא יתפלל שיירפא, יסייע ככל יכולתו ואף מוכן לקבל על עצמו ייסורי רבו, כדי להקל מעליו את סבלו. וכך, בכל ימי חייו – היתה זו מידת החסד שהיוותה נר לרגליו.
במודעת האבל שניסחו ילדיו עם פטירתו, ניסו לתמצת במילים ספורות את אישיותו הגדולה ופעלו, אלא שגם לכך נדרשו כמה וכמה שורות ארוכות. למקרא הדברים בקרב מכריו וידידיו, הפטירו כי מדובר ממש ב"ראשי פרקים" של מסכת חייו, כאשר כל מילה ותיבה אמיתית בתכלית.
כי אכן האיש רבי ישראל היה, כלשון המודעה:
פה מפיק מרגליות, איש החסד והמעש אשר צהלתו בלבו ועל פניו תמיד, איש תורה ואמונה תמימה אשר העמיק תלמידים הרבה, קרב כל נזקק ונצרך, גמל חסד של אמת עם קרובים ורחוקים בביקור חולים, בעזרה לאלמנות ויתומים והוזיל מהונו ומאונו לצדקה וחסד כל ימיו, דבוק בלו"נ ברבוה"ק לבית גור ותלמיד מובהק של ראשי הישיבה דמיר, נר התורה, היראה והחסידות היו נר לרגליו.
בתלמוד התורה בתל אביב - תולדות חייו
רבי ישראל יעקב, נולד לפני 73 שנים, ביום ט' באדר תש"ז, כאן בארץ ישראל – לאביו הר"ר חיים שלמה ולאמו מרת לאה יהודית ע"ה. יחד עם אביו קבעו מקום תפילתם בבית הכנסת 'פועלי צדק' – בראשותו של הגאון רבי דניאל מובשוביץ זצ"ל (שנפטר בל"ג בעומר תשל"ד).
בילדותו למד בבית הספר התל-אביבי המפורסם 'סיני', ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת נתניה. בעיר זו, התוודע לכ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע, שהה רבות בשבתות וימים טובים בבית מדרשו ב'טישים' ובתפילות, והטה אוזן ונפש לשיחותיו ודברי התורה שנבעו מפה קדשו. כאן, החלה להיצרב נפשו אחר מידת החסידות, שלובתה במהלך השנים.
לישיבה הגבוהה שלחו אביו לגלות למקום תורה – אל ישיבת 'הנגב', היא ישיבתו של הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, שם חידד את השקפתו לחיים של תורה ואמונה, תוך שהדבר משפיע גם על שאר אחיו ובני משפחתו.
לאחר מכן עבר לחבוש את ספסלי ישיבת מיר המעטירה, תחת שבט הגיונם של ראשי הישיבה הנודעים – הגאון רבי חיים שמואלביץ וחתנו הגאון רבי נחום פרצוביץ זי"ע. מתורתם, מגדלותם ומשבט-מוסרם – ספג אל קרבו ודישן עצמותיו, ובמשך כל ימיו ראה בהם רבותיו המובהקים, תוך שהוא מרבה להשמיע מתורתם ומהגיונם בכל עת, מכלי ראשון כבור סוד שאינו מאבד טיפה.
בתקופת לימודיו בישיבת מיר, נהה אחר המיית לבו, והחל לפקוד את בית מדרשו של כ"ק מרן בעל ה'בית ישראל' זי"ע מגור; וכמעשהו בחצר הקודש צאנז-קלוינזבורג, כך כאן – ספג מלוא חופניים נחת דקדושה בהשתתפותו ב'טישים' ומכריית אוזנו לדברי קדשו של מרן אדמו"ר זצוק"ל.
חשף את הסוד של 'הבית ישראל'
טרם נישואיו עם רעייתו, אמא, מרת מרגלית שתבלחט"א, אף זכה לקבל הדרכה מפורטת ממרן בעל 'בית ישראל', אשר את חלקה הפיץ בכל הזדמנות כאשר פגש באברכים צעירים, ואשר חלק ממנה שמר בלבו, עד לעת האחרונה – עם נישואי נכדתו הבכורה לפני כשנה, אז חשף גילה את ההדרכה המלאה, שכולה לבת-קודש וחריפות עילאית.
ממרן בעל 'בית ישראל' זכה לברכת קודש עבור זרע של קיימא, אשר הבטיחו נאמנה, גם בעתות משבר וסכנה, כי תתקיים הבטחתו – ברכה שאכן התקיימה במלואה בחסדי שמים, בהעמידו שלושה בנים ובת, כולם בעלי משפחות ב"ה, ההולכים בדרך ה', וזכה אף לראות דור שלישי ורביעי, עם שימושו כסנדק אצל נינו הבכור ואף בפדיון הבן שהתקיים כחודשיים לפני פטירתו.
לאחר פטירת ה'בית ישראל' זי"ע, המשיך להיות דבוק ברבוה"ק מגור, בעל ה'לב שמחה' ובעל ה'פני מנחם' זכר צדיקים לברכה – וכהיום באדמו"ר, עמו התייעץ בכל דבר קטון כגדול. זכה למאור פנים מיוחד מכ"ק אדמו"ר מגור, אשר לא זז מחבבו, עוד בטרם עלייתו על כס האדמו"רות ואף במשך שנות הנהגתו, לאורך ימים ושנים טובות.
דרשותיו ופיזור הכספים שלו
בכל הזדמנות ובכל אירוע היה פיו מפיק מרגליות – בכל עת התקבצו סביבו אנשים, גם זרים מוחלטים, שהיטו אוזן קשבת למרגליות ולפנינים שהתגלגלו מפיו. המרגליות היו מלוטשות בחיוך ובנועם, במתק לשון ובמאור פנים.
העלה זכרונות מראשי הישיבה דמיר, מחצרות הקודש דגור, בעלז, צאנז ואחרים – מהם ספג כבר בבחרותו ובצעירותו. תמיד ידע להתאים 'וורט' נאה, סיפור מחכים ומסר קולע.
ברחובות העיר, ובכל מקום שהלך – גם מצא כר פורה למעשי החסד בגופו ובממונו, כאשר "פיזר נתן לאביונים" – כפשוטו ממש. פיזר את כספו וגם את עצמו למען אביונים, נזקקים ואף חולים וסובלים נפשית.
היה מביא הביתה חולים ונדכאים, תשושי נפש ורעבים – תוך שהוא מושיב אותם בבית פנימה, כאילו היו בני משפחה, מאכיל ומשקה אותם בכל טוב, תוך שהוא יושב ומהנה אותם בעידוד ובדברים שהם כטל על נפש עייפה.
אלה ראו בו עד מהרה כחבר ואף כמשפחה, כאשר מעתה היו שבים ובאים אל הבית כאילו היה ביתם. לאחר פטירתו, התקשרו רבים מהם לנחם ולהתייפח על האבידה שאמנם חשו בצורה ממשית. מעתה, מי ידאג להם "כמו ישראל"? מי יזמין אותם לביתו, מי יתן להם מתת-הגונה, אם בממון ואם במזון? מי ידאג להם לכל צורך ולא סיוע? הן, ישראל איננו...
אחיו מספרים כי כבר בהיותו בחור בישיבת מיר, והם עודם ילדים רכים; זוכרים כי בכל פעם כשהיה יוצא לישיבה – היתה אמו שולחת עמו מצעים נקיים, כולל שמיכת פוך בחורף. אלא שבכל פעם כאשר חזר מן הישיבה, הותיר את השמיכה לבחור נצרך, שלא היתה לו שמיכה להתכסות בה. כך, בכל עת שחזר ויצא שוב לישיבה, היתה אמו צריכה לשלוח עמו שמיכה חדשה...
ולא זו בלבד. כמעט תמיד, כשהיה חוזר מן הישיבה, היה 'סוחב' עמו איזה נזקק ושבור-נפש ומביא אותו עמו הביתה. מכניסו אל בית הוריו, משקהו ומאכילו ובעת הצורך אף מציע לו מיטה לישון.
כה רבה היתה רגישותו לזולת, עד כי בתוך ימי השבע-ברכות שלו-עצמו, כשאך זה בנה את ביתו, הגיע באחד הימים כשמתלווה אליו הלך מוזר. הכניס אותו לביתו הטרי, הושיבו ליד השולחן, השקהו והאכילו והסב עמו כאילו היה בן משפחה. פשוט, היה זה אך טבעי עבורו, כאשר נתקל במישהו שחסר לו משהו, מביאו לביתו וממלא מחסורו.
מסירותו לתלמידיו
פרק מיוחד בחייו היה בתחילת שנות אברכותו, עת העמיד תלמידים הרבה בהיותו ר"מ בישיבת נתניה. תלמידיו נכרכו אחריו כבנים אחר אביהם באהבתו אותם.
עד היום, במשך כל ימי חייו, היה שומר עמם על קשר הדוק והדדי. הזמינוהו לשמחותיהם ולשמחות צאצאיהם: ברית או בר מצוה, חתונה או שבע ברכות; עד כי מוכר היה "הרב חינקיס" לא רק בפי תלמידיו עצמם, אלא גם בקרב כל בני משפחותיהם המורחבות.
תקופה נאדרת נרשמה בחייו, כאשר הפעיל את בית המסחר של אביו, לאחר שחלה ונפטר לבית עולמו – אז הגביר את מעשי החסד עשרת מונים. כעת, יכול היה לתרום ולסייע בממון וגם בריהוט – אותו העניק במחירי עלות ולעתים גם בחינם ממש, למעוטי יכולת, לנזקקים וגם לבחורי ישיבות ולאברכים שאין ידם משגת.
עד מהרה הפך בית המסחר "ש. חינקיס ובניו" מרחוב נחלת בנימין פינת עמק יזרעאל בתל אביב, לאבן שואבת עבור נזקקים ומתרימים, מעוטי יכולת וגם תמהונים. לכולם האיר אבי את פניו בצורה שווה, כאשר העניק לכל אחד מתת נדיבה. ממש "פיזר נתן לאביונים", ללא כל חשבון ומידה.
מפורסם היה "ר' ישראל חינקיס" בקרב תלמידי ישיבת "נזר ישראל" דחסידי גור, אשר ממוקמת היתה באותה תקופה בתל אביב.
מחזורים שלמים של בחורים שקדנים, עברו דרכו כחלק מן ההווי הערכי שהשתלב כחלק בלתי נפרד מן השהות בישיבה. רהיטים רבים פזורים בבתיהן של משפחות, אותם תרם אבי זצ"ל במפגן של צדקה וחסד. עשרות רבות של מקרים תוארו באוזנינו בימי השבעה, וכפי הנראה עוד רבים המה שנותרו בסתר.
מסירות הנפש שלו בשנותיו האחרונות
בעשור האחרון לחייו, זכה לשמש תקופה כר"מ ומשגיח רוחני בישיבה לצעירים בבני ברק, ומאוחר יותר מסר שיעורים בבתי מדרש שונים. המשיך במעשי החסד המפורסמים, לקרובים ולרחוקים, גם כאשר כבר סבל ממכאובים והתקשה עד מאוד בהליכה. עם כל זאת, לא וויתר על תפילה במנין, ברדיפה אחר המצוות ובעזרה לזולת.
פרק מיוחד בחייו היה ביקור חולים, כאשר שמע על אדם או מכר שהיה מאושפז או מרותק בביתו – טרח והגיע להעניק מילה טובה, לאחל רפואה שלימה וגם לשבת ולשוחח כדי להנעים את הזמן והשעה.
דאג וסייע ככל יכולתו הן בגוף, הן בנפש והן בממון לכל נזקק ונצרך, כאשר תרם ועזר בסתר ובצנעה אם בצורה קבועה ואם במתת מזדמנת, והכל במאור פנים ובנפש חפצה.
כאן המקום להזכיר את טיפולו המסור במגיד מישרים הנודע רבי שלום שבדרון זי"ע, אשר בשנות חייו האחרונות עבר להתגורר אצל בתו – בסמיכות לבית משפחת חינקיס.
רבי ישראל זצ"ל הקדיש את ימיו ללוות את ר' שולם בכל שעה ובכל עת, אם בלקיחה לתפילה, אם בהכנסתו לבית פנימה, לשיחה מרתקת, לוורטים נפלאים וגם לאירוח לבבי ושגרתי.
כה רבה היתה הערכתו של ר' שולם לרבי ישראל, עד כי בחתונתי, בנו הבכור, טרח והגיע להשתתף כשהוא על כסא גלגלים ממרום גילו. כגילוי של הערכה אף העניק לאבי את מעיל הצמר העבה והפרוותי בו היה מתעטף בעתות קור וחורף.
בד-בבד טרח בהכנסת כלה גם במימד של מציאת שידוכים, כמובן לכל בני משפחתו – נכדים ואחיינים, אך גם לשכנים ומכרים, כשהוא ממש מתעניין, בוחן ומברר, ואף דוחף ומדרבן; וכמה מאושר היה כאשר חפץ ה' היה בידו לזכות ולהיות מעורב בהקמת בית נאמן נוסף בישראל.
מחלתו - בסוף ימיו וההלוויה
לפני כחצי שנה לקה רח"ל באירוע מוחי חמור, אשר גרם לו קושי בדיבור – וגרם לו צער רב באשר זה היה הכלי העיקרי באמצעותו הפיץ דברי תורתו, הגותו ועזרתו לרבים. על אלה, נוסף אירוע לבבי ומחלות רקע שהתגברו והסבו לו ייסורים – אותם קיבל באהבה ובאמונה פשוטה.
לפני כחודש ימים, התפשט בדמו זיהום חריף, והוא הובהל לבית החולים תל השומר, שם הורדם והונשם במשך כל החודש. ביום ראשון ב' אייר תש"פ, בשעה 6 בבוקר לדאבון לב – לקה בלבו ושבק חיים לכל חי.
הלווייתו רוויית היגון התקיימה בהתאם למצב, תוך שמלבד בני משפחתו הקרובה, התאספו והגיעו ברכביהם, כשהם מלווים מתוך המכוניות, מאות ממכריו ומוקירי זכרו: מן העבר הרחוק, ידידים משכבר, וגם שכנים מן הרחובות הסמוכים, ככל שהספיקו להגיע והספיקו לשמוע על הבשורה המרה.
למרות המצב, התקיימו הספדים ממצים על מיטתו – שיצאה מפתח ביתו ברחוב סוקולוב 24 בבני ברק, ועצרה תחילה ליד פתח בית הכנסת 'בית יחיאל' בנדיקט, שם קבע מקום תפילתו. בניו ואחיו הספידוהו בהעלותם על נס את מידת החסד שהיוותה את כל אישיותו, לצד גדלותו בתורה, ענוותנותו הרבה ודבקותו ברבותיו.
מביתו יצא מסע ההלוויה ברכבים – לבית העלמין 'סגולה' בפתח תקוה, גם שם נערכו הספדים כהוראת השעה, על ידי אחיו, נכדיו וגם אחד מתלמידיו אשר הקשר עמהם היה כאמור עז ואיתן גם בחלוף 40 שנה ויותר. לאחר קדיש יתום – נטמן בחלקת החרדים בבית העלמין, ומנוחתו כבוד עדי יקיצו וירננו שוכני עפר.
צאציו
הותיר אחריו את רעייתו הדגולה מרת מרגלית תחי', בנו הרב בנימין – סופר 'המודיע', בתו הגב' רות לוי, בנו הרב אברהם מנא - ר"מ בישיבת "נועם התורה"; ובנו הצעיר הרב יהודה אריה. שתי אחיותיו: הגב' ברנד והגב' גולדפינגר, ושלושת אחיו: ר' אברהם (בני ברק) – מחזיק תורה ותמכין דרבנן; הרב מנחם (רמת שלמה) – איש החסד והיראה; והגאון רבי יוסף (הר נוף) ראש ישיבת "כנסת יעקב" בירושלים.
ומכאן תצא הקריאה לכל מוקירי זכרו, מכריו וידידיו - וגם החפצים לעשות בעד עילוי נשמתו, כי ילמדו פרק אחד או אף משנה אחת לטובת נשמתו של הרב ישראל יעקב בן ר' חיים שלמה זצ"ל. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
בני המשפחה מבקשים מכל מי שהכירו ויודע איזה מעשה טוב, וורט או אמרה ששמע מפיו – אם יואילו נא לשלוח לכתובת המייל: kitvuli@gmail.com או להתקשר בטלפון: 0583-20-20-21 ויהיו מעשיו אלה נזכרים ונאספים לטובתו ולנחמת בני המשפחה.
הצגת כל התגובות