לומדי הדף היומי במסכת בבא בתרא, דף קסו עסקו השבוע בסיפור המתאר מקרה שבו הסוחרים בירושלים ניצלו את הביקוש הרב לקינים, זוג תורים או יונים ששימשו לטהרת יולדת וזבה, והעלו את מחירם בצורה מופקעת. המצב היה כה קשה עד שרבן שמעון בן גמליאל, מתוך דאגה לנשים, נשבע בבית המקדש כי לא ינוח עד שיוריד את מחירם. מעשה זה מזכיר לנו את מאמר חז”ל כי - "התורה חסה על ממונם של ישראל", נושא הבא לידי ביטוי במגוון הלכות ומנהגים, וביתר שאת בהקשר של בית המקדש.
התחשבות בהוצאות בית המקדש?
שופרות של תענית: במקום לצפות את השופרות בזהב, כפי שעושים בשופר של ראש השנה, ציפו אותם בכסף, זול יותר.
קלפי של שערי יום הכיפורים: גם כאן, במקום להשתמש בחומר יקר כמו כסף או זהב, נבחרה עץ כמקור חומר הגלם.
מחתה לגחלי הקטורת: למעט ביום הכיפורים, הכהנים השתמשו במחתה העשויה כסף ולא זהב, בשל החשש משחיקה מוגברת של זהב בחום האש.
לחם הפנים: הותר לכהנים לקחת חיטים מן השוק לטחינה עצמית, ובכך לחסוך את עלות רכישת הסולת המוכנה.
שמן למנחות: בניגוד לשמן למנורה, שהיה צריך להיות "זך כתית", הותר שימוש בשמן רגיל למנחות, בשל כמות השמן הגדולה הנדרשת.
קרבן פסח: הותרה צירוף משפחות קטנות לקרבן פסח אחד, ובכך למנוע בזבוז של בשר שלא יאכל.
חצוצרות כסף: גם החצוצרות, כלי שרת חשובים, נעשו מכסף ולא זהב.
אך מה לגבי הכלל "אין עניות במקום עשירות"? כלל זה, המורה על חשיבות הפאר וההדר בעבודת ה', לכאורה סותר את העיקרון של "התורה חסה על ממונם של ישראל". הראשונים מסבירים שהדבר תלוי במקרה ובשיקול דעת חכמים: כאשר כבוד העבודה מחייב, מותר להוציא סכומים גדולים, אך כאשר ישנו חשש להפסד מרובה, יש לצמצם.