ממשלות קפואות, נתניהו ובנט: זו היתה תשפ"א בפוליטיקה

חודשיה האחרונים של ממשלת נתניהו-גנץ

שנת התשפ"א הייתה מהדרמטיות שידעה מדינת ישראל: מגיפה משתוללת, סגרים, בתי חולים עמוסים, ענפים כלכליים קורסים, מבצע צבאי בעזה. מבחינה פוליטית הייתה זו הדחת בנימין נתניהו מתפקידו כראש הממשלה אחרי יותר מ-12 שנה, במה שהייתה הכהונה הרציפה הארוכה ביותר אי פעם למנהיג ישראלי, אחרי ארבע מערכות בחירות מטלטלות.

ממשלת נתניהו-גנץ הושבעה באמצע השנה שעברה אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות ומייד לאחר תחילת התפשטות הקורונה בארץ. היא הוגדרה כ"ממשלת חירום", אבל הייתה מנופחת ובעיקר - קפואה. בני גנץ לא האמין בבנימין נתניהו, וראש הממשלה מצידו זלזל בראש הממשלה החליפי ובשר הביטחון שלו.

משבר האמון הבין אישי יצר ממשלה לא מתפקדת שגרמה לכך שהכנסת גם כן לא תפקדה, עם הקפאת עבודת ועדת השרים לחקיקה, שהייתה צריכה להיות מתואמת בין הליכוד לכחול לבן.

השידוך לא החזיק זמן רב והכנסת הייתה קרובה להתפזר, אבל אז נחקקה פשרת צביקה האוזר, שדחתה את המועד להעברת תקציב המדינה בארבעה חודשים, ונתנה הזדמנות נוספת לממשלה להתחיל לעבוד.

זה כמובן לא קרה: כיפופי הידיים בין נתניהו וגנץ נמשכו, וראש הממשלה, שדחף תחילה להעברת תקציב דו-שנתי, רצה לחוקק תקציב חד-שנתי כדי למנוע מגנץ להגיע לכיסא ראש הממשלה. הקרב נמשך ונמשך, וערב פיזור הכנסת, הניסיון האחרון שקידמו הצדדים נפל גם הוא עם הצבעת הנגד של חברי כנסת מורדים בכחול לבן ובליכוד, במה שכונה "ליל החניונים".

יריית הפתיחה לבחירות 2021

ישראל יצאה לבחירות נוספות, לראשונה אי פעם בשל אי העברת תקציב מדינה, המהווה הבסיס לניהול תקין, ופתאום בני גנץ מצא את עצמו כמעט ללא אנשים. בזה אחר זה עזבו בכירי מפלגתו את הרשימה, בהם שר החוץ גבי אשכנזי ושר המשפטים אבי ניסנקורן, ונדמה היה שכחול לבן בדרך להיעלם מהמפה הפוליטית מהר במיוחד. היא דשדשה בסקרים, וגנץ - בניסיון להציל מכבודו - קרא לראשי מפלגות גוש השינוי להתאחד תחת רשימה אחת: "אם האגו יילך, ביבי יילך", טען.

שבוע לפני פיזור הכנסת, שחקן חדש הודיע שיכנס לזירה: גדעון סער, שהחליט שנמאס לו מהיחס המזלזל של ראש מפלגתו אז, בנימין נתניהו, ולכן החליט לפרוש כנף ולנסות הרפתקאה פוליטית חדשה. הוא המריא בסקרים עם מפלגתו תקווה חדשה, ציוות אליו את אחד הפוליטיקאים החדים בכנסת, זאב אלקין, והכריז כי הוא מועמד לראשות הממשלה.
אדם נוסף שהכריז על ריצה לתפקיד הבכיר ביותר בפוליטיקה הישראלית היה יו"ר ימינה, נפתלי בנט.

מי שדווקא סירב להכריז על שאיפותיו היה יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, שהבין שמצבו הפוליטי רגיש ועליו להתנסח בזהירות. אז במקום להתנסח הוא כמעט ולא דיבר, אבל היה מי שעבד היטב בקידומו: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהדגיש שהבחירות הן בינו לבין לפיד.

הריב באגודת ישראל שפגע ביהדות התורה

במפלגות החרדיות מחלוקת מרכזית אחת טלטלה את הספינה, זו בין מאיר פרוש וישראל אייכלר ליעקב ליצמן. המחלוקת, שעסקה סביב חלוקת התפקידים והמקומות באגודת ישראל, הקפיאה את ניהול מערכת הבחירות וגרמה לכך שיהדות התורה הייתה האחרונה שיצאה לציבור עם מסרים לקראת יום הבוחר.

אבו יאיר ומנסור עבאס

בניסיון להבטיח רוב בכנסת, נתניהו השקיע זמן וכסף רב בתקווה האחרונה שלו להשגת שני המנדטים החסרים: קידום הליכוד בחברה הערבית. נתניהו, אבו יאיר בשמו החלופי, ירד ליישובים בדואים בנגב, הבטיח שינוי, וניהל משא ומתן תמידי מאחורי הקלעים עם אחד מהפוליטיקאים המוכשרים שיש בישראל בימינו, יו"ר רע"מ, מנסור עבאס.

התנודות בסקרים היו קיצוניות, בעיקר תקווה חדשה שהייתה בשיאה עם 21 מנדטים, רחוקה רק 6 מהליכוד, וצנחה בסוף ל-6; גם הציונות הדתית של סמוטריץ', שהייתה לאורך כל הדרך על גבול אחוז החסימה, הפתיעה וזכתה ב-7 מנדטים. ההפתעות הגדולות באמת היו כחול לבן ומרצ, שתי מפלגות שקיבלו עד 4 מנדטים לאורך כל תקופת הבחירות, עד שמפלגות קראו לבני גנץ ולניצן הורוביץ לפרוש, ובסוף הביאו 8 ו-6 מנדטים בהתאמה.

שינויי המסרים לאחר הבחירות

תוצאות הבחירות הראו שלנתניהו יש 59 תומכים כולל ימינה, והניסיונות לשכנע את מנסור עבאס הלכו וגברו. כך יצא שמדינה שלמה חיכתה במתח לנאום מנהיג ערבי-ישראלי, יו"ר המפלגה הקטנה ביותר בכנסת, אירוע היסטורי כשלעצמו. למרות זאת, הלחצים הפוליטיים לא הצליחו, מכיוון שסמוטריץ' וחברי מפלגתו לא הסכימו בשום תנאי להשבעת ממשלה בתמיכת רע"מ, מבפנים או מבחוץ.

המצב המתעתע הקל מאוד על בנט, שהקפיד לשבת על הגדר ולשגר מסרים עמומים לציבור. התירוץ שלו היה: לא אני האחראי לאי הקמת הממשלה. "אמרתי למר נתניהו שהליכוד יכול לספור את אצבעות חברי ימינה לממשלת ימין", אמר באחת מישיבות סיעתו בכנסת.

בניסיון אחרון למנוע ממשלה בלעדיו, נתניהו החל לקדם רעיון חסר תוחלת, שלא היה פותר במאומה את המשבר: בחירות ישירות לראשות הממשלה. על פי הצעת החוק שהגישו חברי כנסת מש"ס, הרכב הכנסת היה צריך להישאר כפי שהוא, אבל ניצחון נתניהו בבחירות הישירות יקל על מפלגות להצטרף אליו, בעיקר זו של סער. הנחת היסוד הייתה שגויה, אבל המסר פומפם היטב.

מחדל אי כהונת השרים

ממשלת נתניהו-גנץ המשיכה לנהל את המדינה עד השבעת ממשלת בנט-לפיד. אבל דוגמה לכמה היא הייתה חסרת מעש ניתן למצוא בכך שבמשך חודש שלם היא התנהלה ללא שישה שרים, בראשם אחד מתפקידי השרים החשובים שלה: שר המשפטים. בחודש הזה, על פי הנחית היועץ המשפטי, קבינט הקורונה והקבינט המדיני-ביטחוני היו מנועים עקרונית מלקבל החלטות, אבל בפועל נתקבלו כאלה מטעמי דוחק השעה.

היה זה ארבעה חודשים לאחר שאבי ניסנקורן, שר המשפטים מטעם כחול לבן, עזב את בני גנץ כדי לרוץ - ותיכף לפרוש - מרשימתו של רון חולדאי. ראש הממשלה החליפי דאז מילא את מקומו, אבל מינוי ממלא מקום תם לאחר ארבעה חודשים - ואז סירב בנימין נתניהו למנות את גנץ לתפקיד שר המשפטים הקבוע.

זה נפתר רק לאחר שבג"ץ נתן אולטימטום לממשלה, וגם זה לא קרה לפני שנתניהו ניסה למנות את אופיר אקוניס לתפקיד נגד ההסכם עליו חתם, ובזמן שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מבהיר לו שזה נגד החוק.

בדיעבד, ראש האופוזיציה הנוכחי מכה על חטא באשר לצעד הזה. כמה שעות לאחר אותה "ישיבת הצעקות", שהתקיימה שבוע לפני תום ימי המנדט בידיו, וכשמקביל מופעל לחץ אדיר להשבעת ממשלת ימין בכל דרך, פרסמנו כאן ב'כיכר השבת' דברים מסביבת יו"ר תקווה חדשה גדעון סער, שהחליט שלא יכנס לממשלת נתניהו גם במחיר "התאבדות פוליטית".

אסון מירון וציר בנט-לפיד

חמישה ימים לפני תום המנדט של בנימין נתניהו, אירע האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה: 45 יהודים נספו במדרון החלקלק והצפוף בהילולת הרשב"י במירון, וכל בית ישראל בכו את השריפה אשר שרף ה'.

ההתנהלות הפוליטית בימים שלאחר מכן, עם ניסיונות הליכוד והמפלגות החרדיות למנוע בכל דרך ועדת חקירה ממלכתית, הרגיזה חלק רחב בציבור, שחש מיאוס מהשלטון ארוך הימים.

במקביל ציר יאיר לפיד ונפתלי בנט החל לקרום עור וגידים, אחרי שגדעון סער ויתר על החלום להיות ראש הממשלה בכהונה הנוכחית, בעקבות התוצאות המאכזבות.

זה נבנה לאט בתחילה, בפגישות מסתוריות, עד יום שישי אחד בו הגיע יו"ר ימינה לביתו של יו"ר יש עתיד בתל אביב, ושם נפגש עם ראשי כל מפלגות הקואליציה העתידית בראשותם.

הכל היה נראה בדרך לסגירה מהירה מהמצופה, ואז זה קרה - אזעקה בירושלים ביום שחרור ירושלים.

מבצע "שומר החומות" והשפעותיו הפוליטיות

ההסלמה והלחימה בעזה הובילו לעבודה משותפת ורציפה בין ראש הממשלה ושר הביטחון, והיו שדיברו על כך שגנץ יעשה סיבוב ויקים שוב פעם ממשלה עם נתניהו. במקביל, פרעות ערביי ישראל בערים המעורבות הובילו את יו"ר ימינה נפתלי בנט, שהיה כבר צעד אחד מלשכת ראש הממשלה, לומר שהוא יורד ממיזם ממשלת השינוי.

המבצע הצבאי תם יחסית מהר, וכרגיל במדינתנו רוויות התהפוכות, הכל נשכח כלא היה. בנט שב לשולחן המשא ומתן, ויש שיטענו שהוא אף פעם לא עזב אותו, ועשה את הבלתי ייאמן: ראש ממשלה עם שבעה מנדטים, שאחד החליט לעזוב.

רק שבדרך ללשכה ברחוב קפלן הפר ראש הממשלה נפתלי בנט את מרבית הבטחותיו: אמר שלא יתן ללפיד ראשות ממשלה, ונתן; אמר שמרצ לא תשב בקואליציה שלו, והסכים להורוביץ כשר הבריאות; חתם על מסמך שאומר שלא ישען על עבאס בשום דרך, והכניס את רע"מ כשותפה.

פגיעת הממשלה בחברה החרדית

בנאום הצגת ממשלתו הבטיח בנט שהחברה החרדית לא תיפגע על אף שש"ס ויהדות התורה נותרו באופוזיציה, אבל גם הבטחה זו הוכחדה: שר האוצר אביגדור ליברמן קידום את ביטול סבסוד מעונות היום לאברכי הכולל, שר הדתות מתן כהנא קידם את רפורמת הכשרות שפוגעת אנושות בחומת הכשרות ההלכתית של הרבנות הראשית, והוטלו הגבלות קורונה יחודיות לשומרי המצוות כמו מתווה הסליחות בכותל המערבי. בשורה התחתונה, ההסכמות הכמעט יחידות בממשלה היו כל מה שנגד החרדים.

יחס הממשלה מחלחל גם לשלטון המקומי, כאשר ראשי עיריות "מרשים לעצמם" יותר נגד הנציגים החרדים, כפי שראינו עם עליזה בלוך בבית שמש, ועינת קליש רותם בחיפה.

אין שינוי

חודשיים וחצי חלפו מהרגע שנתניהו הוחלף, והשינוי שהובטח ממאן להגיע: התפשטות מדאיגה של זן הדלתא בישראל הציבה אותנו על סף סגר רביעי והובילה למותם של 599 ישראלים בחודש אוגוסט לבדו, תפיסות העולם המנוגדות בין השרים יצרו קבינט קורונה קפוא, וכך חזרנו לממשלה שאמנם מתפקדת יותר מהשיתוק הפוליטי של נתניהו וגנץ, בטח יותר משלוש מערכות הבחירות שקדמו לה, אבל עדיין מתקשה לקדם דברים בזריזות ולהגיע להחלטות יעילות בגבולות הזמן הסביר.

זה המחיר של פוליטיקה אישית: מצד אחד מובילה לאיחודים כמעט דימיוניים, אבל מן הצד השני תמיד מותירה אותנו עם הטעם המר, של עבודה לא מספקת עבור האזרחים.

נאחל שתכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

"משחקי כסאות", סיכום שנת התשפ"א בפוליטיקה הישראלית, בהגשת כתבנו הפוליטי, רפאל כהן