מי שמתמצא מעט בבישול מכיר ויודע כי ישנם כמה דרכים לבשל עוף.
שתי האפשרויות הבסיסיות למשל שניצבות בפניו לבחירה הן: "עוף בתנור" או "עוף מבושל" בסיר.
מה ההבדל בין שיטות הבישול?
עוף שמבושל בסיר, עוף 'מכובס' במרק או ברוטב צלי מוצף בתוך הסיר במים, שמן ובתבלינים שעוטפים אותו וכך באמצעות החום הוא סופג את כל הטעמים עד לריכוכו ולהפיכתו לתבשיל אחד מאוחד.
עוף בתנור לעומת זאת מגיע עם פחות נוזלים וגם מגמתו להפוך בחום התנור הקופח במעלות רבות לעוף יבש ושזוף. לעומת העוף שבסיר רעהו שסופג טעמים, העוף בתנור מייצר ומפיק מעצמו נוזלים בתנאי החום שבתנור שמצליחים להוציא ממנו את כל מה שיש בו ומפגישים את זה עם התיבול שעליו לכדי תוצר מאוחד וטעים.
ישנם גם שילובים מורכבים יותר ל'מבינים'. למשל כאלו שבראשית הבישול מבשלים בסיר כדי לרכך ורק לאחר מכן שמים בתנור. כך לדעתם התבשיל מקבל את המעלות שבכל שיטת בישול.
גם קצב הבישול נותן את חותמו במאכל המוגמר. יש כאלו שישתמשו ב"סיר לחץ" וישאפו לקבל תוצאות מהר ולרכך את הדברים בשיטה הרמטית ו'חונקת' כזו שמביאה לתוצאות הריכוך המהיר יותר.
לעומתם יש שישתמשו בגישה בריאה וסובלנית יותר- כמו לדוגמא ב"סיר בישול איטי" שמבטיח תוצאות מיוחדות, טעימות ובריאות יותר דווקא בשל הקצב המתון שלו שמביא לידי הבשלה בריאה ומדורגת בהתאם לקצב המותאם לתבשיל.
אמהות רחמניות בישלו ילדיהם
אם הרמתם כבר גבה ותהיתם לעצמכם אם זה השלב שאני עובר לשתף במתכונים, אז זה כנראה השלב לעדכן כי מסתבר שאלו לא רק שיטות בבישול עוף, אלא מודלים מייצגים ומקבילים לחינוך.
לא פעם אני נתקל באיזו אם רחמנית שמבשלת את ילדה ב"סיר לחץ", מציפה אותו בחום ובעיקר בדאגה שאצלה מתפרשת כאהבה, אך אצל הילד נתפסת לעיתים רבות כלוחצת ומעיקה. נדרש תיווך כדי להסביר לו שה"דאגה" של אימו היא בעצם ביטוי ל'אהבתה" אותו מבחינתה, בחוויה שלו היא מציפה אותו אולי בחום, אך היא לא נותנת לו כלים להתמודד עם החיים בעצמו.
בישול בתנור הוא המודל המקביל. זה שנותן לילד עצמאות ולעיתים גם מינימום של תמיכה "כדי חייו", מתוך אמונה ומטרה שיתחשל בעצמו, שיפיק מעצמו את הכלים ויתמודד עם משברי החיים שיוציאו אותו שזוף ומחושל יותר.
מודלים אלו סותרים ועשויים להיות קיצוניים זה לזה. הדאגה והחום המרובים מחד, והאדישות הרגשית בצד השני.
לכל אחד כמובן הפלוסים והמינוסים שלו אך יש ש"מבינים" ויודעים לעשות שילובים מתאימים שנצרכים, לפי שלבי הגדילה למשל. להבין עד איזה שלב הילד זקוק לחום ודאגה עוטפים שיכשירו את הקרקע לחיים ומתי צריך לשחרר ולתת ל'עוף' לפרוש כנפיים ולהתמודד עם התנור בעצמו להשלמת המלאכה.
גם הקצב בחינוך משתנה בהתאם. יש כאלו שמחנכים "בלחץ" וזה עובד להם, ויש כאלו שלא. יש ילדים שלחץ קל מסייע להם ויש כאלו ש'מאבדים את זה' עם מעט לחץ, כאלו שנולדו להתבשל בסיר איטי מותאם לקצב המדורג שלהם ורק כך יצא מהם משהו מועיל ובריא.
מודל "אדם" ומודל "אברהם"
הגרי"ד סולבייצ'יק מחלק בין שני סוגי הורות.
הוא מצביע על כך שבעוד אדם הראשון קרא לאשתו חוה, כי היא היתה "אם כל חי", שמו שלו אינו מזוהה בכלל עם תפקיד האבהות. הוא קרוי בפשטות "אדם".
בשונה ממנו דווקא אצל אברהם אבינו בא תפקידו לידי ביטוי בשמו אברהם המקבל פרשנות של אבא- "אב המון גויים".
את הסיבה לניגוד הקיים ביניהם מסביר הגרי"ד בעודו משרטט שני סוגי הורות שונים:
הסוג הראשון הוא הורות טבעית וביולוגית, כאשר באופן מסורתי, עיקר תפקיד הגידול מוטל על האם שנותנת לילדיה חיים והאב לא משמעותי דיו, עד כדי שאין טעם לציין את התפקיד בשמו.
גם התשוקה הטבעית מצידו לילד היא "תשוקה אנוכית טהורה, אינסטינקטיבית, פרימיטיבית" לדבריו.
ההורים אמנם מגלים צורך ורצון בילד מתוך שאיפה להמשכיות, מתוך צורך להרעיף חום ואהבה לאהוב ולדאוג למישהו אחר, אך גם הנתינה הזו מבטאת בעיקר צורך אישי תועלתני שלהם.
הורות מהזן השני באה מכח מחויבות ומשמעות עמוקה יותר.
בהורות הזו עולה גם האב למדרגת "מורה לחיים" וזוכה למעמד שווה לאם, בעוד גם המשמעות של האם משתדרג ממקומו הטבעי לבעל ערך ומשמעות מוסרית חינוכית.
הדחף לאהוב ולגדל יוצא אף הוא מהמקום האנוכי והופך להיות עם ייעוד ומטרה שמרוכזת בילדים ומשכך ההורים הופכים להיות ה'מנטורים' והמחנכים של ילדיהם ונושאים באחריות כזו.
ד"ר יחיאל הררי, מחבר ספר "אמנות ההגבהה" מביא מספר חילוקים בין סגנונות ההורות הללו:
בעוד סוג ההורות הראשון מסתפק בהכשרה מעשית של הילדים, בפיתוח כשרונותיהם ובהפעלת היכולות הפיזיות והאינטלקטואליות שבהם, בסוג ההורות השני נוסף מימד חדש של גילוי. הילד מתגלה כבעל פנימיות שלמה, אינסופית ונשגבת.
בסוג הראשון- החינוך עוזר לילדים להסתגל למציאות החיים לעומת הסוג השני שבו ההורות מרוממת את הילד ממצבו ומבקשת להגביהו למקום שבו רגשותיו הטבעיים אינם שולטים בו עוד.
בהורות הראשונה יש דאגה עצומה ומציפה לילדים, אולם אין בה התעלות ועצמאיות. ניתן לראות גם בעלי חיים הדואגים לילדיהם בצורה מרגשת, אולם הם אינם יכולים לכוון את רגשותיהם ולסייע לילדים להתגבר על טבעם ולהתמודד כשצריך.
ההורות מסוג שני היא הורות שיש בה גם גאולה נפשית, רגשית ורוחנית המרוממת את הילדים, עוזרת להם להוליד רגשות מתוקנים בתהליך עצמאי ומאפשר של מרחב גדילה וצמיחה אישי שלהם שגם נתמך, ובכך עוזר להם לגלות את הפוטנציאל שלהם ולצאת התבשיל המיוחד שהם.
דוד המלך חינך את בנו בכורו אבשלום בצורה קשוחה וקפדנית, חינך אותו להתחשל ולהיות מלך, והוא מרד. את בנו השני אדוניה הוא 'שיחרר' וחינך בקיצוניות ההפוכה ועליו נאמר שלא עצבו מעולם, ומה היתה התוצאה? שמרד גם.
המסר הוא שאין גישה אחת נכונה וחד משמעית.
לבשל ביותר מידי מים או לייבש בתנור- שניהם אינם מתכון בטוח להצלחה ללא תפילות וס"ד, אך מחובתנו להשתדל לאזן בתבונה.
חינוך סדומי
המדרשים בפרשה מביאים דברים נוראים על מידת סדום ומנהגיהם האכזריים.
על פלוטית, בתו של נח, שנתנה פת לעני וכאשר גילו זאת הוציאוה להישרף, על ריבה אחת שהאכילה עני ומרחו עליה דבש עד שנעקצה למוות בייסורים מהמוני דבורים, על עני שהביאו לו מטבע עם שמם החרוט עליו אך לא הביאו לו לחם, מאחר וידעו כי ממילא ימות כך ואספו בחזרה את המטבע עם שמם, על רוכלים שעברו שם וכל אחד לקח ממנו בסך הכל גרגר קטן עד שהלה איבד את כל סחורתו.
סיפורי סדום מייצגים תרבות של רשעות והפכו לאות קלון של צרות עין ומיקוד בעצמם.
אחד מסיפורי הזוועה המצמררים מתארים כי אם הגיע אליהם אורח גבוה- היו הסדומיים משכיבים אותו על מיטה קצרה וקוצצים את רגליו כדי להתאימם למיטה, ואם היה מגיע אליהם אורח נמוך- היו מניחים אותו על מיטה ארוכה ומותחים את רגליו בכח.
בכל שאר הסיפורים מידת סדום היא מידה של תבנית אחת ומוגדרת משלהם, כללים אחידים אליהם צריכים להתאים כל האורחים שרוצים לעבור בעיר, באצטלא של "שוויון זכויות"- כולם שווים לכולם.
"שלי שלי ושלך שלך- יש אומרים זו מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום". (אבות, ה)
כאן נשמע שיש להם כבר ממילא גם מיטות ארוכות וגם מיטות קצרות. אז מה פשוט יותר מאשר לעשות התאמה ולתת את המיטה הארוכה לגבוה ואת המיטה הקצרה לנמוך, לפי הצורך?
מסתבר כי סיפורי סדום אינם נמצאים בפרשה רק כדי לתת את הקיצוניות הנגדית למידת אברהם אבינו שהיתה מלאה בחסד ובחשיבה על הזולת.
הם מייצגים גם את הסתירה העוצמתית מהשורש לדרך החינוך ה'אברהמית' האמורה לעיל.
במקום שאברהם היה "אב המון גויים", עם חשיבה מתמדת על טובת ילדיו ועל הדרך הכי נכונה ומותאמת לחינוכם בצורה שתצמיח אותם לגוי גדול, עצום ומועצם.
הפוך על הפוך
שיטת סדום מייצגת את ההפיכה בחינוך. את שימת עצמם במרכז ואת המוטו כי כל אחד צריך לקבל בעצם את מה שלא מתאים לו, אלא מתאים לנו ההורים.
שיתחשל. שישתנה. שיסבול ויתמודד, שיהפוך להיות אחד מאיתנו ואם לא- שימות ויעלם.
חנוך נער על פי דרכי.
נוכל רק לתאר ולדמיין איזה דור מעוות נוצר כאשר "מגדילים" את מי שקטן באמת ומקטינים את מי שראוי לגדולה. עולם הפוך שיוצר מפלצות שחיות בעולם.
סדום נענשה גם במידת ההיפוך.
ב"שם משמואל "כתב בשם אביו ה"אבני נזר", כי עונשם של אנשי סדום היה בהפיכה, שכן 'עולם חסד יבנה'. העולם מושתת על מידת החסד. על ראיית השני וההטבה עימו בהתאמה אליו. והם לא די שלא עשו חסד, אלא הרעו עוד להעניש את עושה החסד, שזה ההיפך הגמור מסדר הבריאה. לכן נמדד להם במידתם ונענשו בהפיכה.
לבשל מישהו בצורה שלא נכונה לו זה להקדיח את התבשיל.
זה כמו לשים יותר מידי מלח, או לחילופין להשאיר בכוונה את התבשיל טפל ללא מלח בכלל.
במקום למצוא את האיזון, את המינון הנכון והמדייק בתיבול, לאתר ולדייק את צורת הבישול הראויה והמתאימה לכל ילד שלנו, מתוך שימת לב ומחשבה על מי הוא ומה הוא צריך להיות.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com