1.
ביום שני השבוע פגשתי את ניר ברקת, וביום שלישי את משה ליאון. כיוון ששני המתמודדים לראשות עיריית ירושלים עוד לא הסכימו לעימות פומבי, ננסה לעמת ביניהם כאן, מתוך דבריהם, סוגיה אחרי סוגיה.
החרדים
נתחיל בנושא ששניהם פתחו בו: החרדים. ברקת סבור שליאון שפוט שלהם. ה"אקדח המעשן" שמציגים במטה ברקת הוא הריאיון שנתן אריה דרעי ברדיו, יום לאחר הבחירות לרבנות הראשית. דרעי, מבסוט מהצלחתו למנות את שני הרבנים שרצה, נסחף קצת בשידור ואמר על המועמד שבו הוא תומך: "משה ליאון הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית, הילדים שלו לומדים במוסדות שלהם, אנחנו כאילו עוד נותנים להם מועמד משלהם. הם צריכים להיות הראשונים לכבד ולתמוך". בינגו. המילים "אנחנו עוד כאילו נותנים להם מועמד משלהם" מככבות מאז בקמפיין של ברקת, כדי לגרום לציבור להבין שדרעי "עושה להם טובה" ונותן להם מועמד סרוג, אבל שולט בו מרחוק. "מדובר בהצנחה, בהשתלה לא טבעית של מועמד", מסביר לי ברקת, "דרעי וליברמן מביאים אותו לפה".
למחרת, טוען ליאון שהוא לא עובד אצל אף אחד. "אני לא מתבייש שהחרדים תומכים בי, מה הבעיה? הרב עובדיה יוסף הוא אחת הדמויות הכי אהובות בעיר ירושלים, כמעט בכל המגזרים. בדקנו את זה. אז אני צריך להתבייש בתמיכה שלו? תומכים בי גם סניף הליכוד, וישראל ביתנו, והמון תושבי שכונות ומאוכזבי ברקת. אם הרוסים של ליברמן והש"סניקים של דרעי מסוגלים להתאחד מול ברקת, זה רק מעיד על הסיכוי לנצח. וחוץ מזה", הוא מוסיף בחיוך, "ברקת בעצמו הרכיב קואליציה עם החרדים". ברקת לא מכחיש: "אני הגון כלפי כולם, גם כלפי החרדים. אין מגזר שנשאר מאחור בקדנציה הזו, כולם התקדמו, ולא אחד על חשבון השני".
גבעתיים
הסוגיה השנייה: גבעתיים. מוזר, אבל בקמפיינים לראשות הבירה העיר גבעתיים מוזכרת יותר מירושלים. משה ליאון התגורר שם עד לא מזמן, וברקת טוען שגם יחזור לשם, אם יפסיד. "אני נולדתי וגדלתי בירושלים ואני מחנך בה את ילדיי. משה ליאון לא גר כאן אפילו יום אחד". כדי להזים זאת, ליאון מקפיד לארח בביתו הירושלמי השכור החדש. "הנה, זה הבית שלנו. עברנו לפה לאחרונה. צריך לזכור שבחמש השנים האחרונות הייתי יו"ר הרשות לפיתוח ירושלים ועבדתי עם ברקת יום יום בעיר הזאת. אני לא איזה אורח זר. וחוץ מזה, נדמה לי שמי שמגיע מבחוץ דווקא רואה יותר מהר את הטעויות. הירושלמים מלידה אולי לא שמים לב כמה העיר שלהם מוזנחת ומלוכלכת".
ירושלים
וזו אולי נקודת המחלוקת המרכזית, עליה ייסוב הקמפיין. פורחת או מוזנחת? ברקת מדבר על מיתוג מחדש של העיר ומציג שורת הישגים: "פתחנו את מתחם התחנה, את פארק המסילה, את היכל הפיס 'ארנה', את בית מזי"א ליצירה תרבותית". הוא נראה רעב להסתער על הקדנציה הבאה, שבה הוא מתכנן הקמת רובע מסחר ענק בכניסה לעיר, הגדלת שוק התעסוקה, סיום פרויקט הרכבת הקלה ("כל העיר תהיה מרושתת") ועוד. "השינוי הוא קודם כל באווירה, שינינו את התדמית של העיר הזאת", הוא אומר.
ליאון מסכים, אבל טוען שזה ממש לא העיקר. "ברקת רק ניקה את חלון הראווה, אבל הזניח את החנות עצמה, את כל מה שבפנים. די כבר למירוצי פורמולה ולפסטיבלים שחוסמים לנו את התנועה בעיר. מי בכלל צריך למתג את ירושלים? אם יש משהו שיש לעיר הזו, זה מיתוג בן 3,000 שנה. הדבר האחרון שצריך להשקיע בו זה מיתוג, לכן הסיסמה שלי היא 'התושבים לפני הכול'. אני מפסיק עם הפרויקטים הגרנדיוזיים ומעביר את התושבים לראש סדר העדיפויות. את יודעת מי אוהב היום את ירושלים? תל אביבים. הם מתים עליה בשנים האחרונות, אבל הירושלמים סובלים. מה יותר חשוב, פרויקט 'ארנה' או לשכת הרווחה של הר חומה? הלפיד של המכבייה בירושלים או המדרכות בפסגת זאב? אצלי הניקיון, התחבורה והחנייה יהיו הנושאים המרכזיים". ברקת, אגב, אומר שאחרי ששינה לטובה את תדמיתה של העיר, הוא מתכוון להקדיש זמן בקדנציה השנייה למה שקורה בתוך השכונות.
נתניהו
אף אחד מהם לא העלה מיוזמתו את נושא נתניהו. שניהם עוד מחכים לתמיכתו הפומבית. ליאון אמנם מועמד הליכוד ביתנו אבל ליברמן הוא המנוע מאחורי המרוץ שלו, לא נתניהו. ברקת אמנם לא איש ליכוד אבל זכה מנתניהו לשבחים בעבר. כרגע ראש הממשלה לא מתבטא.
האופי שלהם שונה מאוד, כאילו מדובר בשתי תוכנות הפעלה אחרות. ברקת ענייני, נראה כמעט תמים. ילד טוב ירושלים. "כשהייתי קטן אבא שלי בירך אותי בשתי ברכות: שאשלם הרבה מס הכנסה, ושאוכל לשרת את הציבור ולקבל משכורת של שקל בשנה. הברכות התקיימו. הרווחתי הרבה ושילמתי הרבה מס וכל השנים אני מרוויח מהעירייה שקל בשנה. המתנגדים לי בעירייה חרשו את הארכיונים במשך שלושה ימים כדי לחפש כל מיני אמירות קיצוניות שלי ולא מצאו כלום. זה לא אני. אני גם רחוק מעסקנות ושחיתות. בקדנציה שלי בעירייה נגמרו ימי הולילנד". ליאון, מנגד, ממולח, עסיסי, מקושר מאוד פוליטית. "זה לא חסרון, זה יתרון. אני מחובר לכולם, אני אדע להביא תקציבים ממשרדי הממשלה. אני לא איזה אאוט-סיידר".
הציונות הדתית
באופן לא מפתיע, שניהם ממשיכים מהפגישה איתי לחוג בית עם הציונות הדתית. חוגי בית כאלה יהיו כנראה הפעילות המרכזית שלהם עד הבחירות. בהנחה שהחרדים בגדול עם ליאון והחילונים בגדול עם ברקת, הכיפה הסרוגה עשויה להכריע את הכף. לכן ברקת נסע ביום שני בערב אל ביתו של הרב איתן אייזמן בקריית משה, לדבר שם עם קבוצת רבנים ואנשי חינוך מוכרים שתומכים בו, וליאון עשה ביום שלישי בערב חוג בית בביתו שלו ל-30 פעילים ופעילות של הבית היהודי בעיר ("כדי להראות להם שאני גר בירושלים ולהסביר להם שהציונות הדתית צריכה להצביע למישהו משלה, ולא למועמד חילוני"). האחד יוצא לשכנע ברהיטות כמה טוב בעיר, השני יתאמץ לשכנע בלהט כמה רע בעיר. התוצאה, אחרי החגים.
2.
פרשת השבוע, פרשת "כי תצא", היא הפרשה העמוסה ביותר במצוות לאורך כל התורה. 72 מצוות יש בה, והן עוסקות כמעט בכל נושא אפשרי: דיני מלחמה ומשפחה, השבת אבדה, הלנת שכר, קבורה, ציצית ועוד.
פרשנים רבים מעלים חשש שאחרי עשרות ההוראות האלה, העשייה תהפוך לטכנית, לרובוטית. התורה תיתפס כספר הוראות שיש למלא אחריו וזהו. לכן מופיעות בפרשה שלוש מילים מאתגרות מאוד. בסיומו של הפסוק שמכריז שיש להשיב אבדה לבעליה, נאמר כך: "לא תוכל להתעלם". השבת אבדה אינה דבר מתוכנן מראש. לאדם יש סדר יום מסוים, ופתאום הוא רואה חפץ שנאבד למישהו וצריך להתחיל לטרוח ולחפש ואולי אפילו לתלות פתק או לצלצל. לכאורה, מצוות הוא כבר קיים בבוקר, בבית הכנסת, ועכשיו הוא רק רוצה להמשיך הלאה בשגרת יומו בלי הפרעות. בדיוק לכן נאמר לו: "לא תוכל להתעלם". דווקא בסוף רשימת הלכות כה ארוכה, מופיעה בפרשה תזכורת שקיום מצוות לא אומר לפעול כמו אוטומט אלא להיפך, עליו לגרום לאדם לצאת מארבע האמות שלו ומההרגלים המתוכננים אל עבר מעורבות ואכפתיות וערנות. לא כי הוא מאולף, אלא כי הוא לא יכול להתעלם.
הצגת כל התגובות