בפרקים הקודמים דיברנו על הרקע למרד, על פרוץ המרד, על הצלחת המרד. בפרק הזה נדבר על שיא המרד, על הרגע במרד שלזכרו אנחנו חוגגים עד היום את חג החנוכה.
אחרי הניצחון הגדול של יהודה על הצבא ההלני-סלאוקי באמאוס, יהודה מגיע לאזור ירושלים אל המקום בו אנחנו נמצאים, בית המקדש.
הנוכרים הסלאוקים בורחים, וליהודה נותר להתמודד עם המתייוונים היהודים ששלטו במקדש. הרגע שעליו למדנו כולנו, יהודה והצבא החשמונאי מטהרים את המקדש מהאלילים ומשקמים אותו, הם מחפשים שמן טהור להדליק את המנורה, ולבסוף מוצאים כד שמן טהור החתום בחותמו של הכהן הגדול.
אבל כמובן שבכך לא מסתיים סיפורם של החשמונאים, אולי רק מתחיל.
יהודה אמנם הדף כמה מתקפות יווניות-הלניות, אך כוחה של הממלכה הסלאוקית שבסיסה בסוריה היה איתן עדיין. והממלכה שלחה כוחות צבא נוספים לנסות ולחסל את המרד, יהודה ממשיך להדוף את המתקפות בסדרת קרבות מוצלחים בדרך כלל.
באחד הקרבות הללו בהשתתפות פילים שנחשבו לכלי מלחמה בלתי-מנוצח באותם ימים, נהרג אחיו של יהודה, האח ששמו אלעזר חשב שהמלך הסלאוקי, יושב על אחד הפילים וחשב שאם יהרוג את הפיל ימות גם המלך, ואלעזר מסר את נפשו בניסיון כושל לסיים את המלחמה.
אנטיוכוס הרשע מת בינתיים, אך הקרבות המשיכו, לאחר 6 קרבות בהם לא הצליחו היוונים להכניע את יהודה וצבאו, הגיע הקרב השביעי המכריע, לקראת הקרב הזה אליו שלחו הסלאוקים את מיטב צבאם, יהודה נותר עם מעט מאוד חיילים בצבאו, יועציו של יהודה המליצו לו להימנע ממלחמה חזיתית במצב בו אין לו סיכוי לנצח. אך יהודה מתעקש למסור את נפשו גם כשאין כל סיכוי.
הקרב מתרחש ואכן יהודה והצבא החשמונאי המצומצם ניגפים בקרב, והמרד מתרסק.
הצבא החשמונאי מתפזר לכל עבר, ואחיו של יהודה בורחים אל ההרים בהם החל המרד. ומנהלים מתקפות גרילה.
בשלב זה המרד שהחל מתתיהו בן יוחנן אביו של יהודה היה נראה ככישלון חרוץ. רק מאוחר יותר חלה התפנית שכוננה את ממלכת החשמונאים.
על כך בפרקים הבאים.