"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב', ו').
אילו הכוונה של הפסוק הייתה רק להגיד שבת-פרעה ראתה את משה בתיבה, היה מספיק לכתוב "ותפתח ותראה והנה נער בוכה", או "ותפתח ותראהו בוכה". אבל בת-פרעה ראתה גם ילד וגם נער. לכאורה יש סתירה בפסוק, האם בתי פרעה ראתה ילד או נער?! למה כתוב שהיא ראתה ילד ולאחר מכן הילד נקרא נער, והנה נער בוכה ובהמשך הפסוק חוזר להשתמש במילה ילד.
ושמעתי מהגאון ר' חנוך אהרנטרוי זצ"ל ביאור נפלא על כך. בת פרעה ראתה באופן פיזי "ילד" שנראה כמו ילד. לעומת זאת הבכי שלו היה בכי של "נער". מה ההבדל בין בכי של ילד לבכי של נער. ילד בוכה כי יש לו איזה שהוא צורך פיזי פשוט שלא בא לידי סיפוק. לכן כאשר מרימים אותו על הידיים הוא מפסיק לבכות. בת-פרעה לעומת זאת הרימה את משה על הידיים אך הוא לא הפסיק לבכות.
ברגע זה היא הבינה שהבכי שלו הוא לא בכי של ילד אלא בכי של נער. בכי של אישיות בוגרת שאינה בוכה רק על הצרכים הפיזיים העצמיים הפשוטים שלו אלא בכי של אדם בוגר שיכול לבכות גם על הכאב של "ה"אחר". בכי של אדם בוגר שהתפתחה אצלו תחושת האמפתיה והמצפון החברתי. בכי של אדם בוגר שיש לו "תחושת אחריות" ודאגה לכאב של אחרים, כאב על עוולות. כשבת פרעה ראתה זאת היא הבינה שמדובר בילד מיוחד שמתנהג כמו מבוגר, כמו נער.
בת פרעה מבינה מדוע הוא בוכה, הוא לא בוכה על הצער הפרטי שלו אלא הוא בוכה מ"ילדי העברים" עבורם משום שהוא מרגיש כאבם, ולכן "ותחמול עליו".
כבר בגיל שלושה חדשים משה רבינו הראה סימני מנהיגות. דרכו של אדוננו משה היא דוגמא לכולנו. עלינו לחוש בכאבם של אחרים, עלינו לבכות ולהצטער בצערו של הזולת. אלו סימני הבגרות אלו סימני המנהיגות.