התורה מתארת את מערכת היחסים בין יוסף לאחיו. המצב כל כך גרוע, שברגע שיש לאחים אפשרות , הם זוממים לזרוק את יוסף לבור ולגזור עליו דין מוות. בעודו מאשר את ההשלכה לבור מחד, טען ראובן נגד ההרג ועמדתו גברה, מנגד. כאשר הגיעה שיירה ישמעאלית יהודה אמר: "מה בצע" "ויאמר יהודה אל־אחיו מה־בצע כי נהרג את־אחינו וכסינו את־דמו":, מה התועלת אם נהרוג את אחינו ונסתיר את דמו?" לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו" (בראשית ל"ז: כו -כז). יהודה הציע פשרה בין האפשרות להריגת יוסף לבין האפשרות לתת לו לשוב לאביהם, אחיו הסכימו לתוכניתו. –למכור אות יוסף.
התלמוד (סנהדרין ו ע"ב) מביא את דברי רבי מאיר שאומר ש"כל המברך" המשבח את יהודה על הפשרה שהוא עשה נחשב כמנאץ כמגדף. ! בפירושו מסביר רש"י כי מאחר שליהודה הייתה השפעה רבה על אחיו כל המברך את יהודה על מעשהו (אמירת מה בצע) ואומר שהוא עשה טוב כשהציל את יוסף ממיתה בבור, אינו אלא מנאץ. שהרי הוא לא הצילו מהמכירה! היה עליו לעמוד על יציאת יוסף לחופשי ולאפשר לו לחזור לאביהם. אילו עשה זאת, בוודאי היו מקשיבים לו והוא יכול היה לחסוך לאביהם צער רב. כוחו של יהודה היה גדול כל כך ! יהודה אולי נמנע באופן לגיטימי מלדרבן למתן חופש מוחלט ליוסף, משום שלא חשב שאחיו יסכימו לכך, אך ברגע שראה שהם מקבלים את הצעתו למכירה, היה עליו ללכת את כל הדרך. אם כן, יש להאשים את יהודה בהיותו מתפשר ולא היה ראוי לשבחים על פעולתו. הוא היה צריך להיות תקיף ולעמוד על כך שיוסף יישלח בחזרה ליעקב.
אחרים (ראה פירוש המהרש"א ע"א) מציגים הסבר אחר. רבי מאיר אומר בדיוק את ההיפך: "כל המברך" בלשון סגי נהור ז.א. מי שמבקר את יהודה על מה שעשה נחשב למנאץ ומגדף. מנקודת מבט זו ידע יהודה היטב שכל דרישה מצידו שיוסף ישוחרר הייתה נדחית על הסף על ידי אחיו ואז היו חוזרים לתוכנית הראשונית.
לפי נקודת מבט זו, יהודה עשה ככל יכולתו, בהתחשב בנסיבות, כך שלפחות הוא הציל את אחיו ממוות בטוח. אם כן, יש לשבח את יהודה כמתפשר על כך שזיהה את מציאות המצב שעמד מולו ועשה כמיטב יכולתו.
בדומה לכך, כאשר עומד ערב חורבן בית שני וירושלים מבקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס את יבנה וחכמיה. יש מחכמי ישראל שמתחו ביקורת על רבי יוחנן בן זכאי, מהגנרל הרומי אספסיאנוס כמה טובות הנאה. ביניהם הוא ביקש "תן לי יבנה וחכמיה" התלמוד (גיטין נ"ו )מתעד כי היו שביקרו אותו משום שהיה צריך לבקש מאספסיאנוס, לבקש את החסד האולטימטיבי ולא החריב את בית המקדש. אבל, ממשיך התלמוד, רבי יוחנן חשב שאספסיאנוס לעולם לא ייעתר לבקשה כזו, ולכן, בהגשתה הוא עומד בפני סכנה לאבד הכל. תפסת מרובה לא תפסת. עדיף להתפשר ולהציל משהו מאשר ללכת על כל הקופה, ואולי להישאר בלי כלום.
ולכן כדברי חז"ל:: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו."