בפרשתנו אנו מוצאים ציווי מיוחד שהתורה מצווה אותנו ביציאה למלחמה אדם נתון בשדה הקרב בסיטואציה של מלחמה ,נתון בסכנת חיים , וכל רגע נתון הוא חייב להיות מפוקס לסובב אותו בכדי להינצל מכל הסכנות האורבות.
ופה בתוך כל האנדרלמוסיה הוא נתקל באישה יפה ויכול לשבותה בנקל . אך יחד עם זאת התורה מבהירה בקטע הזה צריך התבוננות עמוקה לדעת בשל מה המשיכה הזו נוצרה האם בשל יופייה של האישה ?או בשל כך תאוות יצרים.?
התורה מבינה את הקושי הקיים לאדם בשעת קרב שהוא מנותק מכל משפחתו והחברה בה היה מצוי .אך ברגע שצצה לו אשת יפת תואר היא נותנת לו חומר למחשבה לפני שהוא עושה מעשה לא כהוגן .
והתורה מזהירה אותו והיה אם לא חפצת בה ושילחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף ויותר מזה לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה. איזו רגישות התורה מגלה לנו כליפה על אף שהיא שבוי מלחמה. וזו יופייה של התורה ורגישותה לזולת.
כמו כן בכניסה לשטח הלחימה שכל חייל מחפש מחסה או מחפש שהשטח של האויב יהיה חשוף על מנת למנוע מסתור לחיילי האויב .או מסתור לחייל הכובש בעצמו . התורה מזהירה אותו לגלות רגישות אפילו כלפי דבר צומח .ומזהירה אותנו : " לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור ..... "רק עץ שאינו עץ מאכל מותר לך לכרות.
ואל עוד הרבה מצוות בהמשך הפרשה התורה מגלה רגישות מי יוצא לקרב ומי אינו יוצא והכל סביב רגישות הפרט לסובב והנצרך לאותה רגישות.
וכן לשור שנמצא בשטח וכן חמור עם משא כבד וכן קן ציפור התורה נתנה כובד משקל רגשי ביותר כלפי הסובב אותנו הדורש התייחסות ורגישות יתירה.
ואבן עזרא כותב על דרך דרש שפרשת השבת אבדה תואמת לפרשת כי תצא למלחמה ללמדנו שהמצווה חלה אפילו על מי שיוצא למלחמה.
במערכה צבאית, אפשר להגיב בהגיון להתעלמות ממשהו קטן שקשור לצרכים של אחרים. כי אתה טרוד ולא מתייחס לדברים קטנים מסביבך כמו במלחמה ! התורה מדגישה את העובדה שגם במצבי לחץ גבוה או ברגעים שבהם אנו מעורבים במאמצים גבוהים יותר, עלינו לחשוב על הצרכים היומיומיים של אחרים ובכלל לסובב אותנו ולהתייחס אליו ברגישות יתירה..