ידועה הבדיחה על אותו אדם שמיהר להגיע למקום מסוים לפגישה חשובה מאוד הוא הסתובב דקות ארוכות בחיפוש אחר חניה אך לא מצא מקום. הוא המשיך לחפש וכבר החל לאחר לפגישה החשובה. מתוך ייאוש הוא פנה בתחינה לשמים ואומר: 'ריבונו של עולם, אנא עזור לי למצוא מקום חניה מהר ובקלות אם תעזור לי אני מבטיח לתת כסף לצדקה רק תמצא לי חניה!' לפתע אורו עיניו, מקום חניה התפנה ממש לידו. הוא פונה לשמים ואומר: "בעצם לא משנה, הסתדרתי לבד...".
כאשר אנחנו במצב של ייאוש אנו פונים בטבעיות לקדוש ברוך הוא. אפילו אנשים ששם ה' לא שגור על לשונם בדרך כלל, מתפללים לבורא עולם בצר להם, כאשר הם חושבים שאין להם מישהו אחר לפנות לעזרה. אך מה קורה כאשר הכול מסתדר? מה קורה כאשר הצרה חולפת והאדם רואה שהדברים הסתדרו בסופו של דבר.
בפרשת השבוע, פרשת עקב, אנחנו קוראים שוב על המן שירד מן השמים וכך כתוב: "ולמען נסותך.." (דברים ח', ט"ז). נשאלת השאלה מה הניסיון פה, בני ישראל קבלו את כל צרכיהם מן השמים, מה הניסיון בזה?
ידוע שבמדינות מתקדמות, שפע חומרי עלול לגרום לבעיות כמו בטלה, חוסר יצירתיות, חוסר מעש וחוסר באתגרים עד כדי כך שאנשים עשויים לנתב את האנרגיות שלהם לדברים לא רצויים ולא יצירתיים. אדם שאין לו את הצורך לעבוד, לייצר ולקיים את עצמו, מאבד את השליטה העצמית ואת היכולת להבדיל בין טוב לבין רע.
במובן זה העובדה שבני ישראל קיבלו הכול מוכן מהשמיים, היה ניסיון גדול עבורם - האם הם יוכלו להתמודד עם השפע ולנצלו לדברים חיוביים? האם ינצלו את שעות הפנאי על מנת להתקרב לה' או חלילה יחשבו שבגלל שיש להם את הכול הם לא צריכים את הקדוש ברוך הוא ולא תלויים בו.
לעני, אולי, יותר קל להאמין בה'. קהלת אמר (ה,יב): עושר שמור לבעליו לרעתו. קשה לראות את ה' דרך 'משקפיים מזהב'. אדם עלול לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. על הדולר אמנם כתוב 'in G-d we trust' (אנחנו מאמינים בה') אבל לאמתו של דבר, מי שיש לו הרבה דולרים לאו דווקא מפנים את הכיתוב והניסיון שלו יותר גדול מהניסיון של העני שפונה אל ה' לקבל את צרכיו.
עלינו לזכור שכל מה שאנחנו מקבלים הוא מאתו יתברך. עלינו להודות לה' על כל השפע שהעניק לנו ולהשתמש בכסף ובזמן שקיבלנו לעשות דברים טובים ומועילים.