משה ואהרון, מנהיגי ישראל לא הורשו להיכנס לארץ. הפסוק לא קובע במה חטאו, אלא שהם לא קידשו את שם ה ': " לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ " (במדבר כ' י"ב ) וגם שמעלו בה': "מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל," (דברים לא: נה ). העונש, כך נראה, הוא לא בהכרח על חטא שנעשה, אלא על מה שהם לא עשו, על שהחמיצו הזדמנות פז לקדש שם שמיים!
אילו דיברו אל הסלע, כולם היו עדים לצייתנות הסלע, והייתה הדגמה ברורה של הפסוק: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי..". ושם שמיים היה מתקדש ביותר: ולמרות שמשה היכה בסלע, אהרן נענש גם הוא משום שהיסס במקום לדבר מיד אל הסלע, ולא התנגד כאשר משה הכה בסלע. שניהם היו אפוא אחראים להזדמנות שהוחמצה.
החמצה זו מוזכרת בחומרה רבה כמרידה בה'.. (במדבר כ' כ"ד). ובפרשת האזינו (ל"ב נ"א) כמעילה בה' . הגמרא (מעילה י"ח) משווה מעילה לעבודת אלילים וניאוף. עצם העובדה שה' העניש אותם על שפספסו הזדמנות למשהו גדול יותר, זהו מסר חשוב ביותר עבורנו.
ה' בוחן אדם על היחס בין מה שהוא יכול היה לעשות ומה שהוא עושה. אדם יכול ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אך בכל זאת להיענש מכיוון שהיה יכול לעשות יותר, ולא עשה זאת. הגמרא (סנהדרין צ"ט א') מלמדת שכל מי שהיה יכול לעסוק בתורה ואינו עוסק בה הריהו בכלל "כי דבר ה' בזה".
הגמרא (ברכות י"ב) מלמדת כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו שמי שהיה יכול להתחנן לרחמים על חברו אך אינו עושה זאת ואינו מבקש — נקרא "חוטא". בשום מקום לא כתוב שאדם מצווה להתפלל עבור חברו, אך בכל זאת אדם שלא מצליח לעשות זאת נקרא חוטא שכן הוא יכול היה לעזור לחברו אבל לא עשה זאת.
הגמרא (ברכות ה' א') מלמדת שאם רואה אדם שייסורים באין עליו — יפשפש במעשיו, שמן הסתם כעונש על חטאיו באו הייסורים אך אם פשפש במעשיו ולא מוצא סיבה ראויה, שיהיו ייסורים ראויים לבוא עליו — יתלה בבטול תורה, שהוא נענש על בזבוז זמן שהיה יכול להשקיע בלימוד תורה. לא ברור אם החמצה של הזדמנות ללימוד תורה אסורה מההיבט ההלכתי הפורמלי - אדם אינו מחויב ללמוד תורה בכל דקה מכל חייו; אבל בהחלט יש אלמנט של הזדמנויות מבוזבזות. במילים אחרות, אם מישהו לא מוצא שום חטא ספציפי שיכול להיות הגורם לסבלו, עליו להניח שהעונש הוא על החמצת הזדמנויות.
כל זה מלמד אותנו שאדם צריך תמיד לשאוף להשיג את המקסימום שהוא מסוגל מעצמו. אדם לא יציב עצמו סטנדרט לפעולה בהתאם למה שעושים חבריו, או מה שעשו הדורות הקודמים, מכיוון שהפוטנציאל שלו עשוי להיות שונה מזה שלהם. כל אדם צריך להכיר בפוטנציאל האישי שלו ואז להתאמץ בכל הכוח להגשים אותו.