בראש חודש ניסן, הקים משה רבינו את המשכן, ויום זה נקרא יום חנוכת המשכן. ומיום זה ואילך, ניגשו נשיאי שבטי ישראל, כל אחד בתורו, להקריב קורבנות על גבי המזבח.
כל אחד משנים עשר נשיאי השבטים הביא את קורבנו ביום שיועד לו. סוג ומספר הקורבנות שהובאו על ידי הנשיאים היו זהים. התורה חוזרת על הקרבנות של כל הנשיאים ועל היום בו הובאו.
התורה כתבה שוב ושוב מה הקריב כל נשיא ונשיא, וקורבנותיהם היו שווים, וא”כ מדוע התורה חוזרת ומפרטת בכל אחד מהם מה הביא, היה אפשר לכתוב רק שביום זה הביא זה וביום שלאחריו השני, מדוע צריכה התורה לחזור על כל שנים עשר קרבנות הנשיאים? מדוע אין התורה יכולה לתאר את הקרבן שהביא הנשיא הראשון ולציין שכל שאר הנשיאים הביאו את אותו הקרבן ביום שלהם? מדוע להזכיר זאת בפירוט בפרשתנו?
אף על פי שכל אות בתורה יכולה ללמד אותנו הרבה הלכות, קרבנות הנשיאים חוזרים על עצמם עם פירוט של שמם שוב ושוב כדי ללמד אותנו משהו נוסף.
חזרה זו חשובה כדי שכל אחד מן הנשיאים יוכל להרגיש מיוחד בתוך כל ההליך של חנוכת המשכן.
כוונת פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה, בציינה בפרוטרוט, יום אחרי יום ובנפרד, את הקורבנות שהביא כל נשיא ונשיא של אותו היום, יכולה להיות כדי להראות לנו שאם הקב"ה יכול לחרוג ממנהגו ולהאריך בדברים, כדי לתת לכל נשיא להרגיש מיוחד, אז גם עלינו לעשות כך ולהאריך בדברים בשבחו של השני.
אנו לומדים מהחזרה הזו לא להיות חסכניים בדברי שבח, אלא לחזור כמה שיותר פעמים שאפשר כדי לתת לאדם להרגיש טוב ומוערך.