פרשת שמות ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה.... הנסיכה בתיה, בת פרעה, רואה נער בוכה בתוך סלסלה הצפה על פני היאור, והיא מסיקה כי מדובר בתינוק עברי-יהודי.
כיצד היא ידעה שהוא יהודי? מה גרם לה להיות כל כך בטוחה בדבר? יותר מזה, מדוע מתחלף המונח המתאר את משה, מ"ילד" ל"נער", האין זו מילה מוזרה להשתמש בה כדי לתאר תינוק בן שלושה חודשים? מדוע נעשה שימוש במושג נער כדי לתאר תינוק?
החיזקוני ודעת זקנים מפרשים כי הנער הבוכה אינו משה, אלא אהרון.
נראה כי בתיה לא ידעה מיד שמשה הואעברי-יהודי, רק לאחר מכן היא אומרת "מילדי העברים זה". מה גרם לה להבין זאת ולמה לא אמרה 'ילד עברי זה'?
המילה נער באה לציין בדרך כלל ילד בוגר ולא תינוק. בהתבסס על פירושי החזיקוני ודעת זקנים, הנער הבוכה אינו משה, כי אם אהרון הכהן, אחיו המעט יותר גדול של משה.
כשבתיה לוקחת את התינוק, היא שומעת בכי מבין השיחים. היא מביטה לכיוון הקול, מגלה את אהרון (שמן הסתם עשה כמיטב יכולתו להיות בשקט) ומיד מזהה את הטבע היהודי–שבה הרחמנות טבועה בעצמות, כך שהאח בן השלוש לא זו בלבד שיש לו את המודעות לבכות, אלא הוא אפילו לא מצליח לעצור את בכיו. הוא בוגר.
תינוק בוכה כשכואב לו, נער בוכה כי הוא כואב את כאבו של האחר. בנקודה זו, כשהיא עדיין מרוכזת באהרון מבינה בתיה, שהתינוק שבידיה הוא קרוב לוודאי מן היהודים.
בשנת תרע"ב נערך ברוסיה משפטו המפורסם של מנדל בייליס, אשר הועמד לדין לאחר שהעלילו עליו שרצח כביכול תינוק נוצרי על מנת להשתמש בדמו לאפיית מצות. כל העולם היהודי הזדעזע וחרד לגורלו של בייליס, שהיה גורלו של העם היהודי כולו.
הטענה העיקרית של הקטגוריה הייתה כי התלמוד מסית להריגת נוצריים וזאת על סמך מאמרו של ר' שמעון בר יוחאי: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א).
מכאן, הסיקה הקטגוריה, טוענים היהודים כי הם בלבד נחשבים לבני אדם, הם גזע עליון, ואילו אומות העולם אינם נחשבים בני אדם ועל כן דמם מותר ואין בעיה לרצחם.
הרב מאיר שפירא, רבה של לובלין, הביא את ההסבר הבא לרב מזא"ה, רבה של מוסקבה.
במילים אלו, בהן השתמשה הקטגוריה, מתוארת תכונה המאפיינת את העם היהודי. בגמרא נאמר: "כל ישראל ערבים זה בזה" כלומר, כשיהודי אחד סובל, כל היהודים מרגישים זאת, בדיוק כמו במקרה של בייליס, שכל העולם היהודי הרעיש עולמות כדי להצילו. הטלת אשמה על יהודי אחד, כמוה כהטלת אשמה על כלל העם היהודי. כל העם היהודי עומד איתו למשפט.
האם לגוי, אזרח בריטניה, יכאב כאשר לגוי אחר המתגורר במדינה שכנה יגיע איזה כאב גופני או נזק כספי? התשובה בוודאי שלילית, שהרי כל אזרח חי את חייו הפרטיים ואין זה מעניין אותו מה קורה לגוי אחר במדינה אחרת. יתירה מכך, גם לא יעניין אותו אם אותו הגוי היה בעברו אזרח בריטי שהיגר למדינה אחרת, וזאת למרות שהוא בן עמו ובן דתו.
האם אצל הגויים קיים המושג "כל ישראל ערבים זה בזה"?
אצלנו היהודים, אמר הרב מאיר שפירא, כאשר יהודי נמצא בצרה, בין אם הוא שכנו הגר עמו במדינתו, בין אם הוא גר בארץ אחרת, רחוקה ככל שתהיה, הצרה תהיה נוגעת לכל יהודי באשר הוא. כל היהודים יתפללו לטובתו וישתדלו בכל דרך להושיעו ממצוקתו ומצרתו. עם ישראל כולו נחשב לעם אחד ואין זה משנה מקום מגוריו של היהודי. זו המשמעות של "אתם קרויים אדם" עם ישראל כולו הוא כמו אדם אחד, מה שאין כן הגויים, שהם אנשים כל אחד לעצמו. זהו ההבדל התהומי אותו מציינים חז"ל במאמרם.
אנו רואים זאת גם בימינו, כאשר נחטפו חיילים, כאשר נפלו חיילי צה"ל במלחמות, נדמה היה שעם ישראל כולו איבד את אחד מבניו, כל אחד חש קשר אישי לאירוע. גורלו של חטוף אחד, נעדר אחד, חלל אחד, מזעזע את כלל עם ישראל ואת שם ה"אדם" שלו.
כשבת פרעה רואה שילד בוכה על גורלו של אחיו, ברור לה שהילד חייב להיות יהודי, כי זהו טבעם של היהודים. יש להם רחמנות עצומה לבני משפחתם.
כשהיא נרגשת כל כך מגילוי הרחמנות השורשי הזה היא מתייצבת ומגוננת על מושיעם של ישראל. כלל ישראל היא משפחה אחת אשר סימן ההיכר שלה הוא הרחמנות לאחינו בני ישראל. גם אם הקשר שלהם לתורת ישראל מתרופף, עדיין ידועים היהודים במידת החסד שלהם.