העורב נשלח מהתיבה "לידע מה בעולם", אחרי ימים רבים של מבול. ומדוע דווקא העורב? לפי אחד המדרשים אמר נח לעורב: "מה צורך לעולם בך?! לא לאכילה ולא לקרבן". לפי מדרש אחר, לא נשלח העורב מהתיבה, אלא גורש ממנה כעונש על כך שנזקק לזוגתו בזמן המבול למרות האיסור שהוטל על כך. נח לא חשש עוד להכחדת מינו של העורב, כיון שכתוצאה מחטא זה כבר העמיד העורב צאצאים.
ובכל זאת הוחזר העורב לתיבה, לפי הוראתו של הקב"ה – "אמר לו הקב"ה: קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: 'עד יבושת המים מעל הארץ', עתיד צדיק אחד (אליהו הנביא) לעמוד ולייבש את העולם, ואני מצריכו להם להביא לו (לאליהו) לחם ובשר בבקר, ולחם ובשר בערב (מלכים א' י"ז,ו)." הדבר אף נרמז בפסוק "עד יבשת" – אותיות תשבי (בעל הטורים).
ואנחנו תמהים: וכי לא מצא לו הקב"ה שליח אחר לכלכל את אליהו, כאשר הוא התחבא מאחאב? הלא עוף זה המנקר בנבלות הוא סמל האכזריות. הוכחה לכך היא התנהגותו הבלתי מתחשבת בתיבה, וכך פירשו רבותינו את הפסוק "נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו" (תהלים קמז,ט), שהוא אכזרי על בניו, והקב"ה מרחם עליהם. מדוע להפקיד בידי העורב את המשימה לספק אוכל לאליהו הנביא?
נראה שדווקא אכזריותו היא שהביאה למסירת השליחות בידיו. רצה הקב"ה ללמדנו שגם מדברים רעים ניתן להפיק את הטוב ואת התועלת. ובראש ובראשונה ניתן שיעור זה לאליהו. הוא שאמר "כי עזבו בריתך בני ישראל", הראה לו הקב"ה שאפילו מהם ניתן להפיק מעשים טובים. שאם העורב האכזרי יכול לכלכל אותך, הרי שבוודאי יש תקווה לישראל, וראוי לרחם עליהם שירד הגשם.
אליהו הנביא חוזר ומקבל שיעור זה בכל ברית מילה שאנו עורכים ומכינים עבורו "כיסא של אליהו", זוהי התשובה לטענת אליהו "עזבו בריתך" – צא וראה עד כמה מקפידים ישראל על שמירת הברית.
מהעורב שכלכל את אליהו אנו לומדים שלא להרים ידים; יש תקווה שגם מהרשע יצא טוב; וגם עם ישראל – אם טועים הם, עוד ייטיבו מעשיהם.