יש הטוענים שרגשות האשם נולדים יחד עם התינוק ויהיו כאלה שיטענו שלא כדאי לוותר עליהם.
הורים רבים מדי סובלים מרגשות אשם ובכל זאת לא מוכנים לשחרר אותם. הם טוענים כי ייסורי המצפון מגינים עליהם שלא יעשו טעויות חמורות יותר.
כאן נשאלת השאלה: האם רגשות אשם קידמו יותר את אותם הורים? שמרו עליהם שלא יעשו טעויות? אם כן, כנראה שיש להם מקום ותפקיד.
נביט מעט אחורה על התהפוכות שההורות עברה, מקיצוניות של סמכות בלתי מעורערת ועד להורות חסרת בטחון כיום.
איך הגענו הלום?
אם בעבר, אמא הייתה אמא. בטוחה בעצמה, בין אם היא טועה ובין אם היא צודקת. כיום, קמו לה מתחרים: יועצים חדשים לבקרים, שיטות אין סוף, סותרות ומבלבלות ואמצעי התקשורת מוצפים במידע רב שאפשר ללכת לאיבוד בעקבותיהם.
השיח המקצועי מוצף היום באמצעי תקשורת מגוונים שהתפתחו מאוד בשנים האחרונות. המידע הנגיש והשופע, לעיתים תורם לתחושת הבלבול: "איך אדע איזו שיטת טיפול מתאימה לחרדה של הבת שלי?"
והעיקר, הדובדבן שבקצפת, ההורים חשים תחת זכוכית מגדלת של אנשי המקצוע הזורעים אימה בעצם ידיעת קיומם, הפחד מהרווחה, טיפת חלב ועוד.
בעולם המערבי, הורים מדווחים כי יש להם תחושה תמידית של מתח מפני עין הבוחנת אותם. הם מבלים כל רגע נתון בשאלה הקיומית: "האם אני ראויה להיות אמא???"
המהפכה הדמוקרטית, בסוף המאה ה-19, השפיעה לא רק לטובה על מעמד הפועל הפשוט אלא נכנסה בדלת האחורית לתא המשפחתי ושם יצרה בלבול מעמדות. אם לכאורה כולם שווים, "מי אני, שאגיד לילד שלי מה לעשות?", "האם מותר להגיד לילד שלי שיביא לי כוס מים או שזה נקרא שהוא משרת שלי?", "אני לא רוצה שהבת שלי תגדל עם תחושת קיפוח, שעבדה מדי קשה ועזרה לי עם הילדים".
הבלבול בין שוויון בערך חיי אדם לבין ההיררכיה, יצר מתירנות חוצת תרביות.
כאשר לא מובן לי מאליו, שאת כל מי שבהיררכיה מעלי אני אמורה לכבד, גם אם אני לא מסכימה איתו, נגרמות בעיות חינוכיות לא קלות וחוסר בטחון הורי ומורי.
האם אני צודקת שנתתי לה עונש?, אז אני ראויה להיות אמא?, איך תהיה לבת שלי אמא? ואיך אני כאמא, אצליח לחנך לערכים למידות, בלי שאני אהיה במקום שלי, אמא, בהיררכיה?
בלי בטחון הורי, בלי סמכות, א"א לחנך.
ריבוי הגישות בטיפול, שלפעמים הן אפילו סותרות, מוצאות את ההורה הממוצע, נבוך מול שאלות התפתחות נורמליות.
"אם אגמול עכשיו את הילד אולי זה יעשה לו חסך?" ואולי הפוך: "אולי אם לא אגמול אותו אז ירגיש שלא סומכים עליו ואני אצא אגואיסטית ואי שם הוא ידבר עלי, על אמא שלו, בעוד 25 שנה עם הפסיכולוג?"
לסיכום, ריבוי הגישות בטיפול וההצפה במידע בכלי התקשורת, המהפכה הדמוקרטית ותחושת זכוכית המגדלת על ההורים, כל אלו מובילים אותנו לתחושה שההורות שלנו מותנת. אם -אז. אם אדע תמיד לעשות את הדבר הנכון, אז אני ראויה להיות אמא.
עם תנאים להורות, אנחנו מאבדים את הביטחון ההורי ואת האינטואיציה ההורית הטבעית.
מה הפתרון?
להיות בביטחון במקום שלנו. זוהי סמכות הורית.
עלינו לחזור למקום הטבעי שלנו, למקום שלנו בהיררכיה, בשרשרת הבין דורית, בו אנו מופקדים על החינוך של הדור הבא, בלי להיבהל ובלי להתבלבל מריבוי הקולות והמצפונים המחלישים. נעצים אחד את השני ונתחזק!
סמכות הורית היא כזאת המשדרת גם ביטחון ובהירות בחינוך וגם חדירות עם גמישות, לפי שיקול דעת ההורה.
מותר להורה להחליט מה מתאים ונכון לו כהורה ולהרשות לילד שלו, גם אם לפעמים העניין חורג מהחלטתו הראשונית.
נזכור כי ילד בריא, הוא ילד שיש לו הורה בטוח במקומו. עדיף לילד הורה טועה, מהורה שקוף.
המאמר פורסם לראשונה בעלון "בשערייך" וחובר על ידי יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית, בעלת MA.