"לצרוח! לברוח! לספר לאמא!"

בשכונות חרדיות אף מיטיבים כל אותם מעוותי נפש 'לרכב' על הערכים עליהם מתחנכים הילדים ולנצל זאת לצרכיהם החולניים. הם עלולים לפנות אל ילד בבקשת עזרה כביכול, ובכך יכניסו אותו - במקרה הטוב לעימות עצמי בין 2 נטיות עליהן גודל וחונך; הרצון 'לעזור' ולזכות במצווה, והרתיעה הטבועה בו מזרים - ובמקרה הגרוע הקונטציה החיובית העולה מבקשת עזרה תשכיח ממנו את כל ההתראות והאזהרות על מגע עם זר, והוא ישוש אלי "מצווה" ל"ע.

שכיחות הפדופיליה בישראל היא בגדר תעלומה. אף גורם מוסמך לא רוצה להתחייב על ממדי התופעה כאשר הוא לא ממש יודע מה הקפה באמת. הנתונים בארה"ב מדווחים על חצי מיליון ויותר תקיפות חדשות של פדופילים מדי שנה. בישראל ידוע רק על פדופילים שנעצרים על ידי המשטרה ונשפטים. לפני שבע שנים עמד מספר עברייני המין 350. היום יש כמעט 1,000.

מה קרה?

יש מומחים שאף טוענים שלא רק שהמודעות לבעיה לא מיטיבה עימה, אלא אף היא מחמירה אותה באופן מסוים,כאשר ההצפה במדיה ובאינטרנט מדרבנת את אלו שהיו על הגבול, לעבור אותו, כשהיא מעוררת אצלם תכנים סוטים.

בנוסף, הורים היום יותר קרייריסטים ועסוקים מבעבר - מה שהופך את ילדיהם לטרף קל עבור אותם חיות תאותניות. מהנתונים של המועצה לשלום הילד עולה כי בכל שנה כ2,500- ילדים עד גיל 14 מותקפים מינית. ומדובר רק במקרים שדווחו והגיעו לידי המשטרה, ההערכה היא שסדר הגודל האמיתי גדול פי עשרה, כלומר שמדובר ב25,000- ילדים(!)

אז מה עושים? מתפללים לרחמי שמיים וממשיכים לדבר ולהזהיר שוב ושוב ושוב. אך עדיין קיים הצד השני של המתרס. כל הורה הוא גם אזרח שהולך ברחוב. אותו רחוב בו מתהלכים כל אותם מאות סוטים בלבוש אזרחי, האם העינים שלנו פקוחות מספיק בכדי לזהות אחד כזה בפעולה?

ניסוי חברתי שנערך בארה"ב בדק האם יחלצו אנשים אקראים ברחוב לעזרתו של ילד מבוהל הניגש אליהם בטענה כי אדם לבוש קפו'צון ניסה לפתות אותו להכנס לרכבו. כאשר בעוד הם מדברים מתקרב אל הילד אדם העונה על התיאור המפליל וטוען כי הוא אביו של הילד.