הדפקט ההוא גורם לנו לחזור באותו המרץ לאותה סיטואציה, ואפילו להיות מופתעות תוך כדי, שהנה, זה שוב קשה מנשוא, "נכון, באמת ככה זה היה בפעם הקודמת, איך שכחתי". ומאותו השורש בדיוק, פעם בשבוע שבועיים, אני מוצאת את עצמי מרשה לילדים בריכה באמבטיה.
יצא לכן פעם להעניש את עצמכן בעונש הזה?
וזה מתחיל נחמד, שקט, הילדים יושבים וממלאים להם כוסות, ומרוקנים, נהנים ומצחקקים לקול צלילי פכפוך המים, ואני בנתיים מספיקה לגמוע מטלות יום יומיות. אלא שמהר מאד זה הופך לקול רעש גדול "אמא הוא שפך לי מים על הראש. קר לי " ואז אני באה בדיוק בטון של שבוע שעבר, ושל לפני שבועיים מנפנפת באצבעי לאות אזהרה ומכריזה: "הילד הבא שמעז לשפוך מים על השני, יוצא החוצה באותו רגע!!" והם מהנהנים בפרצוף של שה תמים בן שנתו לעולה שלא עלה עליו עול.
ואני עוד לא מספיקה להפנות את הגב וזה קורה שוב "אמא הוא השפריץ לי סבון לתוך העין" ואז אני שבה על עקבותי בחמת זעם, ומרחיקה מהישג ידם כל זכר לסבון. ומפטירה "בפעם הבאה אני לא אוותר". ואז אחרי עוד כמה "אמא" כאלו עם אזהרות חמורות ואיומים קשים, הם הופכים לפתע לצמד רעים אהובים, צוהלים וצוחקים ונהנים, ואני כבר דרוכה. אני שומעת שזה הולך ומדרדר וכבר נשמע לא טוב, אבל אני משקרת את עצמי שלא קורה כלום, ובינתיים אני מספיקה למיין עוד מכונה ולהעביר את הקודמת מהמכונה למייבש.
ואז כשאני מבינה שכלו כל 'הקיצין/ם', אני נושמת עמוק, אוזרת אומץ ונכנסת לחדר האמבטיה. ומה שמקבל את פני שם מגיע לשיאים חדשים כל פעם... המכנה המשותף בין כל המצבים האלו הוא שאני צריכה גלגלי הצלה כדי לחצות את חדר האמבטיה מהדלת ועד ה "בריכה", אני צריכה נעלי סקי כדי להינצל משלוליות הסבון שנקוו על הרצפה (אפילו שהסבונים הוחרמו עשר דקות קודם) ואני צריכה מיקרופון להודיע לקהל החוגגים שהחגיגה נגמרת! כיבוי אורות!
וכששום דבר לא עוזר לי, אני פותחת את פקק האמבטיה בחמת זעם ומתנפלת על הגדול "למה כל פעם זה צריך להגמר ככה?" אני חונקת את השאגות ומשתדלת להמיר אותם בטון של תוכחה, לא הולך לי. ואז הוא חוזר להיות השה התמים ועונה לי את התשובה שכל אמא כל כך אוהבת "לא רציתי לשפוך מים אבל הוא אמר לי" "מה זאת אומרת הוא אמר לי?" הפעם זה שאגה ממש, כבר בלי שליטה (אני מוודאת שהחלונות סגורים) "איזה מן תשובה זו? ואם הוא היה אומר לך לקפוץ מהגג?"
ואז אני שטה וצוללת לסרוגין ומצליחה איכשהו לסיים את המקלחות בתוך הפוגרום הזה, משכיבה את כל החבורה, הולכת לנסות לשחזר את האמבטיה. אחרי כל המאמצים האלו אני מתיישבת על הספה, נושמת נשימה עמוקה ונשבעת לעצמי שזו הפעם האחרונה, כעבור יומיים או שלשה, שאני רואה את הילדים מתהלכים משועממים הלוך חזור, ומתחילות מריבות, וצעקות, ולי אין כוח לארגן הפעלה יומית, אני מציעה באדיבות "אולי אתם רוצים היום בריכה באמבטיה?" כן, כאלו אנחנו, וטוב שכך...
]]>
