כי אנחנו כה רוצים לשמור עליהם מאושרים ותמימים. כי אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט במה שהם חווים ומה שהם רואים. כי אנחנו רוצים להאמין שיש בידינו לצייר להם עולם אוטופי ורוד, ובו רק עננים מחייכים ושמש צוחקת. כי אנחנו חושבים שכך זה ראוי להיות, שילד צריך לחיות בעולם יפה וטוב. שלא צריך לחשוף אותו לדברים כואבים ומייאשים. שאין לו הכלים להתמודד עם דברים שליליים או רעים. ואז קורה משהו, והילד שם, חשוף בצריח, ואין לאל ידינו להגן. מה עושים אז?
רחלי, אמא לילדה שהיתה עדה לתאונת דרכים:
בתי בת התשע הלכה למכולת השכונתית, וחצתה את הכביש רגע לפני שמכונית איבדה שליטה והתרסקה לתוך מכונית חונה. הנהג נפצע קשה ועוברת אורח נפצעה קל. הילדה שלי ראתה הכל, למרבה הצער. היא נשארה במקום ואף מסרה עדות לשוטרים, צפתה בעניין במתרחש ורק כשאיחרה לשוב הביתה הבנתי שקרה משהו. היא התנהגה כרגיל, וחשבתי שהכל בסדר, אולי לא באמת הפנימה את המאורע, אבל בסך הכל היא התנהגה בצורה בוגרת ועניינית. אבל יום למחרת היא קמה חיוורת, והחלה להתכנס בעצמה. היא סירבה להתרחק מהבית, החלה להיות עצבנית והיסטרית, והיה ברור שלקתה בפוסט טראומה. לקחנו אותה לטיפול והתברר שאכן, היא נחשפה למראה קשה מאוד בתאונה ההיא.
היה לי קשה להכיל את הזוועה שהיא ראתה. אינך מצפה שילדך יראה גופות מתרסקות בדרך למכולת. אבל נאלצתי לעשות עם עצמי עבודה פנימית ולהבין שיש בילדתי את הכוח להתאושש, שמוות גם הוא חלק מהחיים, ושעלי לתת אימון בילדה ולשדר לה שיש לה את היכולת להמשיך הלאה בחיים רגילים ושמחים.
חיים, אב לילד שחלה במחלה כרונית:
מוישי היה ילד בריא ושמח עד שחלה לפתע. אחרי אשפוז קצר הוא שוחרר הביתה, עם טיפול תרופתי שיהיה עליו ליטול כל חייו. מהר מאוד הרגשתי שבעוד שמוישי לוקח את המחלה בטבעיות ומסתגל אליה במהירות, אני מתקשה לחזור לשגרה. כעסתי, דאגתי וחשתי חסר אונים לחלוטין. הרגשתי שאני חייב למצוא לו מרפא, שאני כאביו מחויב לחלץ אותו מהמחלה הזו, שתקפה בפתאומיות ושינתה את חייו לתמיד. מהר מאוד הפנמתי, שאני הוא זה שצריך להתחזק באמונה, ולהשתחרר מהאשליה הזו שיש לאל ידי לעזור. שבמקום להתעקש לשנות את המציאות, עלי להיות עבורו שם, בהתמודדות שנחתה עליו ובמציאות חייו, כפי שהיא היום.
מירי, גרושה ואם לשניים:
גירושין הם לא קלים לאיש, ודאי לא לילדים שביתם מתפרק. אין להתעלם מההשלכות שיש לגירושים על הילדים שבמערכת. ובכל זאת, לא היתה ברירה. לאורך כל הדרך התמודדתי עם רגשי האשם מולם. ידעתי שאם לא אעשה כך, לא יישאר להם אפילו הורה אחד מתפקד. ידעתי שיחד נבנה לנו בית חדש. אבל היו תקופות שרגשי האשם אכלו אותי מבפנים. דווקא הילדים, והעובדה שהם החלו לפרוח אחרי הפרידה, חיזקו אותי בידיעה שגם אם נגזר עליהם להתמודד, יש להם הכוח להתמודד גם כן. ילדים הם חזקים מכפי שנדמה לנו. הם יכולים, אם רק נהיה שם עבורם ולא נברח לתוך המפלט של ייסורי מצפון.
כמה קל להתבצר במקום הזה, של האשמה וחרטה וייסורי מצפון. אבל מה שילדינו זקוקים לו יותר מכל במצבי התמודדות, זה הורה חזק ומכיל, שיעזור להם לעבור את הקושי ולצאת ממנו מחוזק. מישהו שיידע, שאם אי אפשר למנוע מהם את הניסיון, אפשר לעבור אותו לצידם. ויחד לנצח.
]]>
