התובנה שלי התחילה מזה שלילה אחד אחרי יום קשה במיוחד עם הילדים שלו, שאלתי את עצמי: רבונו של עולם? מה אתה רוצה ממני? שאלה אמיתית מתהום הלב ולא בהתרסה חלילה. מה הסיפור כאן? אם שמת אותי פעם שניה בנסיון הזה, בזה העולם, סימן שעוד לא השלמתי את התיקון שלי שעוד לא מלאתי את היעוד שלי? אוי כמה קל היה זה אם היתה יוצאת בת קול משמים ומגלה לנו למה אנחנו עוברים סבל זה או אחר בעולם הזה . אני חושבת שאין יהודי שלא הפנה מבטו למעלה לפחות פעם אחת בחייו ושאל בדמעות? רבש"ע למה ועל מה? מה הלימוד שלי?
אז בת קול משמים לא יצאה אבל שוחחתי בקול עם לבי ושאלתי את עצמי: שרי, איזה פרמטר היה חסר לך באישיות, בהתנהגות, בהתנהלות ב"גילגול הקודם" שלך עם הילדים החורגים שנבחרת להשלים ולתקן "בגילגול הזה"? ותאמינו או לא ה' ברחמיו נתן לי הארה פנימית ששינתה את חיי כולנו. מן הקצה של עימותים, תיסכולים ואכזבות לקצה האחר, למערכת משוקמת של בניה, שלווה וסיפוק עד בלי די.
כבר מנינו בארבעת הכתבות הקודמות נדבכים רבים להצלחה: גישה נכונה, מוכנות טכנית ונפשית, התייעצות עם מקצוענים ובעלי נסיון, התחברות, פתיחות, סובלנות, קבלה והכלה, הזדהות ועמידה על עקרונות. כבודם של כל אלו שריר וקיים. אז מה היה חסר לי? מה הפרמטר שחסר לנו ברשימה?
והסוד גלום במילה אחת קטנה גדולה: חמלה. ואני מדגישה חמלה ולא רחמים. רחמים באים ממקום של התנשאות, חמלה באה ממקום של ענווה. רחמים זה לעזור כי אתה המצטער לראות בסבל הזולת .זו גם דרגה בעשית חסד, אבל קצת אגואיסטית. חמלה זה לעזור כי הזולת מצטער.
ואני אוכיח לכם זאת.
את השאלה היהודית הנצחית שלנו: רבש"ע מה אתה מצפה ממני? לא אנחנו המצאנו. היא כבר מופיעה בתנ"ך. "ומה השם דורש ממך? התשובה היא: אהבת חסד, והצנע לכת עם השם אלוקיך. חסד אמיתי בא מצניעות וענווה. מחמלה ולא מאני ממרומי מעמדי מטפל בך שזו התנשאות משפילה. ביכולת שלכם כהורים חורגים להבין את ההבדל בין לחמול על הילד ולרחם עליו, טמונה ההצלחה שלכם או קבור הכישלון שלכם.
כשהתחלתי לחמול הצלחתי במקומות שכולם נכשלו. " אספתי את צ' בן חורג בן 16 הביתה, מהרחוב. מחבורה של נוער בסיכון שפרצו לבתי כנסת לגנוב כסף מקופות צדקה. עם תספורת של ניאו נאצי, קרחת שבמרכזה כרבולת כתומה מזדקרת. כתובת קעקע על אמת היד. "מברך" אלוקים ומתעב כל דבר שבקדושה, ולי בבית ילדי חידר ובנות בית יעקב.
כמה ימים, כמה לילות, כמה שיחות נפש, כמה דמעות, כמה תפילות, כמה נפילות... עד שיום אחד חמל עלינו, על כולנו, הקב"ה כמידת חמלתנו. קרן אור בסוף המנהרה. צ' בא אלי ושאל אותי אם אסכים ללוות אותו למספרה בקניון לעשות תספורת נורמלית. אף אחד לא הבין למה אמא בוכה בטרוף כשהבן עשרה שלה מקבל תספורת.
הנה עוד סיפור אמיתי...
קרה שבדרך לביתנו החדש עצרנו, בעלי החדש ואני עם בתי ובני הקטנים מנישואי הקודמים בבית מלון לשנת לילה.
כדי לא להוסיף קושי על הקטנים (בת 9 ובן 79 הזמנו חדר אחד עם שתי מיטות נפרדות לנו ועוד שתי מיטות מתקפלות לילדים שלא יפחדו לישון לבד בחדר אחר. לא היתה בעיה עם הבת אבל הבן הקטן (ה"בוס" מהכתבה הקודמת- ע"ש) התחיל סצינה.
"אני לא ישן במיטה מתקפלת, אני רוצה לישון במיטה הגדולה" מה שהתחיל אצלו בטון תקיף הפך לצרחות והתפרעות. בגלל השעה המאוחרת, העצבים שלנו שהגיעו לכדי פקיעה ואי הנעימות מה "שכנים לחדר" ומפני שריחמנו על קשי המעבר שלו, נכנענו. טוב, ברור שבעלי החדש לא יניח לי לישון במתקפלת. הוא נכנס בעצמו ל"מיטת הסדום" שהיתה קטנה למידותיו וה"בוס" הקטן התרווח במיטה הגדולה לשנת הלילה. טעות! ושילמנו על כך ביוקר בהמשך הדרך.
אל תרחם על הילד החורג שלך. אין הנחות טפשיות. אין ויתורים של אוי הוא מסכן נשחרר אותו ממטלות, נסלח לו אם יתפרע. לחמול זה לטכס עצות איך לעשות לו נעים למלא את המשימות והמטלות שלו. לחמול זה למנוע ממנו מכאובים שגורמים לו להתפרע. לחשוב לעצמי יש לי פה בידיים ילד ניצול השואה הפרטית שלו, פליט של מלחמת גרושים או טראומת התיתמות, איך אתן לו טעם חדש לחיים איך אעזור לו להשתקם ולהגיע להישגים?
להאמין שזה מה שהשם מצפה ממני, לא לבוא מגישה של אני ממרומי מעמדי צריך לטפל 'בנעבעך' הזה . לבוא מתוך הכנעה מה אני יכול לעשות בשביל שיהיה לו/ה חיים נעימים יותר וענווה. להאמין בהשם ולדעת שאם קיבלתי את התפקיד הזה, הוא דורש ממני ללמד מהו חסד אמיתי. שבא מהכנעה וענווה, מחמלה! וליישם.
וסוף הפסוק "עם השם אלוקיך ", אי אפשר לבד, להתפלל ולהתחנן להשם כל יום. כל היום! רבים מכם שאלו אותי עד כמה צריך להתמסר ? ש' כתבה לי שהיא השקיעה בחורגים שלה יותר מאשר בילדיה ועל חשבונם ובסוף עוד נשפטה לשלילה. חלק מכן כתבו לי שהן עושות כל שביכולתן עד שכבר אין להן חיים משל עצמן. שמעתי מכן גם על הסכסוכים שנגרמים בין ההורים בגלל ששלו ו/או שלה הרביצו לשלנו, כפי שכתב לי בהומור אחד המגיבים.
הנה סיפור מהחיים שיענה לכם על השאלה מהו הגבול? ועד כמה צריך לחמול עליהם לפני שמחפשים אלטרנטיבה כגון להוציא ילד מהבית וכד': "בשלב מסוים גרו עמנו בבית ד' בת ה-18 בתו של בעלי ובנו ד' בן עשרים פלוס. חורגים בוגרים זו משימה מאד לא פשוטה. הם כבר לא בגיל שאפשר לשנות או לחנך מחדש.
בעלי ואני חזרנו מבית המשפט לאחר דיון על נישואיו הקודמים. רק נכנסנו הביתה וד' שכפי הנראה כבר היה בקשר עם אמו תקף אותי "באיזו זכות צעקת על אמא שלי בבית המשפט"? נהלמתי. עניתי לו:"ראשית, אולי אני חדת לשון אבל אני לא צועקת, כעיקרון. שנית, זה לא עסקך". הוא קטע אותי בקללה רחובית מאד לא ראויה לבחור ישיבה. אז המשכתי, "ושלישית לך לארוז את עצמך."
בסיעתא דשמיא הגיע חודש לפני החתונה שלו הבחור בא להתנצל וביקש לגור איתנו עד החתונה. כמובן שרחמי נכמרו והסכמתי. שבוע אחד עבר בשלום, ואז התחילו הדיונים על סידורי החתונה. למרות שהבן היה מודע לכך שיחסי הוריו הביולוגיים גרועים ובצדק. הוא דרש מבעלי להוביל אותו לחופה יחד איתה. לא עזרו כל הסברינו שזה לא נהוג, זה לא יביא מזל לזוג הצעיר.
הבחור לא ויתר הלחצים מצדו על בעלי גברו והלכו והפכו מבקשה לדרישה ולסחיטה. בעלי כבר לא ידע את נפשו וגם אני נפגעתי... מה הנשמה שלי צימוק? המתח בבית הפך בלתי נסבל. כשבוע לפני החתונה הבן בא עם חידוש, הוא שכנע גם את ראש הישיבה שלו להצטרף לדרישה. בעלי ואני פשוט רתחנו. באותו ערב בפעם הראשונה מאז שנישאנו רבנו, עד שבעלי עזב את הבית עם תיק התפילין שלו בטריקת דלת.
הבן והבת עזבו גם הם. בחצות לילה ארזתי את כל מטלטליהם בארגזים והנחתי מחוץ לדלת. נעלתי את הדלתות ובכיתי עד הבוקר. בבוקר התקשרתי לרב שלנו וסיפרתי לו את קורות החדש האחרון. הוא דבר איתי ממושכות, אבל עיקר דבריו היו: אני לא שופט, לא מצדיק כרגע את הצעד שעשית ולא שולל "אין אדם נתפס על צערו". אבל ההלכה היא "שחייך קודמים".
כדי לאזן את התמונה אני חייבת לציין שכשהגעתי למסקנה בתקופה אחרת, שחיינו קודמים ולא היתה לי יותר אפשרות לעזור לילד הביולוגי שלי במסגרת הקיימת , ויתרתי על משמורת בן הזקונים האהוב שלי לטובת גרושי. למותר לציין שהולכי רכיל וכל ה"נשמות הטובות " עשו משני המקרים מטעמים. למדתי וגם את שושי קוראת יקרה אנא זכרי לא להסביר לאף אחד! האוהבים שלך אינם זקוקים לכך והשונאים שלך ממילא לא יאמינו לך.
המדד שלי מאז, גם עתה ולעולם, הוא לא "מה יגידו?". תכלס, תזכרו שילדים חורגים בדיוק כמו ביולוגיים יכולים לאהוב אותך ועלולים לשנוא אותך או ליטור לך טינה. להשאר קרובים או להתרחק. לגדול מוצלחים או לוזרים. להשביע נחת או מרורים. הורות חורגת בדיוק כמו הורות ביולוגית אינה נמדדת לפי התוצאות. (ע"ע יצחק וישמעאל יעקב ועשיו) אם המצפון נקי תוכלי להמשיך ולחיות את חייך עם געגועים אבל בשלווה. המדד האמיתי הוא כשאת יכולה להישיר מבט אל תוכך ולאמר בכנות גם אחרי מאה ועשרים: רבונו של עולם באמת עשיתי כל שיכלתי למענם. בברכת הצלחה לכולם.
]]>
