היא הגיעה כולה זורחת ואפילו מרוגשת יתר על המידה, אמנם זו השנה השניה שביתה דיצה בבית הספר אך ללא ספק זה מרגש, איש לא יבין הרגשה זו אילולא נקלע לניסיון חיים זה. והיא..היא, מאושרת בבת האחת שניתנה לה במתנה.
"שלום לך אמא של דיצה",..נו, איך דיצל'ה שלי? שאלה בהתרגשות, "ראשית מה שלומך?", "שלומי מצויין", אבל אני ממש סקרנית וגם האמת מתרגשת, את יודעת שדיצה היא כל עולמי....
בדיוק על כך אני רוצה לדבר איתך "כל עולמך...ומה עם עולמה?" אמא של דיצה פתחה זוג עיניים תמהות..
"כבר אסביר, שבי בנחת.. רק ראשית אפתח את דבריי בכך שדיצה היא ילדה נהדרת" ..אנחת רווחה וחיוך של נחת.
"אני חייבת לציין כי אני עוקבת אחר יחסיה החברתיים של דיצה, ואני שמה לב אל הפער ההולך וגדל בינה לבין חברותיה, היא מתקשה לפתח קשרים חברתיים, ואינה מעיזה לעשות דבר שאינו מוגדר באזור הנוחות שלה"..
אני מניחה שאת מכירה את תופעת הגולם, שכשאר הוא נמצא בתהליך היצירה שלו לקראת היותו פרפר יפה וענוג, ממש לפני שהוא פורס את כנפיו.. הוא מתגלם, וכאשר הוא מבשיל לכדי יציאה לאויר העולם, הוא מקיש על החומות בהם הוא כלוא, כדי שיוכל לצאת מהגולם ולפרוס את כנפיו.. עבר שם פעם אדם, בדיוק באותם רגעים בהם הפרפר 'הבשל' נאבק לצאת מהגולם בו הוא הבשיל, ראה את מאבקו, שהיה קשה ואפילו כואב, הבחין כי הוא חובט בכנפיו פעם אחר פעם אך ללא הצלחה, הוא וליבו הטוב נשברו, ריחם עליו ופתח את הגולם לחציו, ושחרר את הפרפר ממאבקו. אך, הפרפר הענוג לא עף הוא נשאר תלוי, נכה ללא יכולת לפרוש את כנפיו ולעוף כיתר חבריו..
החיכוך, המכות וההדיפה בחומה על מנת לפרוץ את המחסום, הם אלו שמעניקים חיות לפרפר, הם אלו שנותנים לו כנפיים, בעצם זהו המאבק המכריע בין להפוך אותו מגולם לייצור חי הפורש כנף.
אמא של דיצה הרכינה פניה ואמרה "את לעולם לא תביני, עד כמה הילדה הזו היא כל חיי, אני לא אוכל לתאר את השנים, הקשות את הדמעות ואת הציפיה, האכזבה והשקיעה בדכאון שלא ניתן היה לקום ממנו, עד שהגיעה הבשורה, אני מבינה ובתוך תוכי יודעת כי יכול להיות שאני טועה, אך זה חזק ממני, הפחד הזה, כי שמא לא יהיה לה טוב, אינו מרפה ממני לרגע דל".
***
תופעה זו אינה בהכרח קיימת אצל הורים לילדים יחידים, אלא הוא אף נפוצה אצל רבים מאיתנו. הורים רבים לילדים יחידים או הורים חרדתיים, משליכים זאת על ילדיהם, מרוב שמירה וחרדה לגורלם הם גורמים לילדים נזק בלתי הפיך, שיבוא לידי ביטוי בהמשך חייהם.
לפני שנכנסים למעגל הדאגה, חרדה ואז ההגבלה, כדאי להילחם בגולם שבנו, בזה שמפריע לנו לתת להם לפרוש כנפיים, פשוט מאד הכו בו, פירצו אות המחסום שבכם, כדי שתוכלו להיות שם בשבילם ברגעים החשובים, ולראות אותם פורסים כנפיים בריאות ולא נכות..
איך תזהו אם אתם הורים מגבילים?
* מחייבים אותם לתת דיווח מדוייק על מה שנעשה איתם בכל זמן נתון.
* אתם מגבילים את שעת היציאה של הילדים באופן קיצוני ולא אופייני לגילם.
*מטפלים להם בבעיות החברתיות שלהם, ומנסים לפתור להם את בעיותיהם גם מבלי שיבקשו עזרה.
*מלווים אותם לכל מקום באופן קבוע.
* לא מרבים לבקש מהם ביצוע מטלות, ועושים עבורם כמעט הכל..
אם יש בכם את אחת מהתופעות הנ"ל בצורה אובססיבית , סימן שאתם 'הורים מגבילים' התנהגות מגבילה יכולה לנבוע מסיבות שונות אך בעיקר היא באה לידי ביטוי אצל הורים חרדים ודאגנים יתר על המידה. הגבלה מיותרת יכולה לגרום לילדים לחוסר ביטחון, רגשי נחיתות, אי יכולת הסתגלות ושילוב בחברה ובמערכות יחסים, ובעיקר למנוע מהם התפתחות תקינה וירידה במוטיבציה.
הורים דואגים! לפעמים דאגה מיותרת יכולה לגרום לנזק, תנו לה לפרוץ את חומת הגולם שבהם, להצמיח כנפיים חזקות וחסונות, כדי שיוכלו לעוף כמו שצריך..
]]>
