על הספה עמדו בשורה ארבעה ספרים חדשים והם קראו לי בכל מיני קריאות, ואני ניסיתי להיפטר מהכלים מהר וללכת אליהם. הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לקרוא!
"אסתר", אחי קרא לי מהחדר שלי. כאשר הוא מגיע מהישיבה, הוא הופך להיות החדר שלו, ושל צביקי ואני עוברת לישון עם הבנות בחדר השני. "החדר פה מבולגן", אתם מבינים. זה הופך להיות החדר שלו. אבל עדיין אני צריכה לסדר אותו.
אם יש משהו שאני לא אוהבת בעולם הזה זה חוסר צדק. תסבירו לי למה אם זה החדר שלו אני אמורה לסדר אותו? ואם יש משהו אחרי זה שאני לא אוהבת בעולם הזה זה את בן הזמנים. הכל בבית מסתבך ונהיה יותר מבולגן ומהומתי.
"אסתר", שלומק'ה הקטן משך עמד מאחורי לי בסינר. "אני רוצה לעזור לך להדיח כלים". "אתה לא יכול!" שני מזלגות וסכין אחד מהערימה הצרורה בידי גלשו לכיור בקול גדול, והמון סבון ומים ניתזו לכל עבר. ולעבר החולצה והסינר שלי, כמובן.
"אסתר. תני לי לעזור לך. משעמם לי!" שלום דיבר בקול הבוכים המפורסם שלו, שקשה לעמוד בפניו. עוד שלש כפיות הצטרפו למורדים. גלשו מהערימה ובלבלו את הכל. אחת הכפיות התמקמה בדיוק מתחת לזרם וגרמה למים להפוך למזרקה ענקית שהתיזה על כל המטבח.
שלום הפסיק לילל והתחיל להתגלגל מצחוק. "איזה כיף זה להדיח כלים! הכל נשפרץץץץ". "אין כזאת מילה בעברית. נשפרץ". סגרתי את הזרם, ירדתי מהשרפרף וקמטתי לעומתו את האף. "הכלים, השרפרף והסבון כולם שלך בבקשה", אמרתי לו. "בבקשה".
"אסתר, אמא אמרה שתסדרי את החדר שלך", קראה נעמי מאיפה שהוא. נמאס לי כבר מהבית הזה. אני רוצה שיהיה פה שקט ואני אהיה בחדר שלי. לבד קוראת וקוראת וקוראת. הלכתי לכיוון הספרים שלי. אבל אז. שמעתי את הקול של אמא!
"אסתר מתוקה, סדרי בבקשה את המהפכה בחדר שלך. הם לא יכולים לזוז שם". "זה החדר שלהם עכשיו, אמא".
"נכון. אבל כל המכתביות והדפים והספרים שלך שם, זרוקים בכל מקום, ולמה השארת שם את בקבוק המים פתוח? טפטפו מים על הספרים של צביקי!" נאנחתי. אני משערת שהיא צודקת. אני משערת שמידי פעם אני שוכחת שזה לא החדר שלי, והופכת אותו קצת, כמו תמיד...
נפרדתי מהספר בצער. אני רוצה להיות בת יחידה. לא מניחים לי אף פעם פה. בוקר, ערב וצהריים, אני תמיד עובדת. גם אם זה לא התורנות שלי, אני תמיד בסוף מוצאת את עצמי עובדת. סידרתי את החדר שלי, הוצאתי את כל הבגדים לכביסה ומיינתי גם. אחר כך עשיתי סדר במכתביות והספרים שלי, כדי שצביקי, שהיה שרוע על המיטה שומע בקולי קולות שירים חסידיים מעצבנים, יהיה מרוצה. הלוואי שהיה לי בית שקט!
הלוואי שהיה לי בית כמו של דסי!
דסי, חברה שלי, שגרה בקצה מרוחק של השכונה. היא בת יחידה. יש לה בית גדול שהוא כל כולו שלה. ואין לה כמעט תורנויות עזרה, כי איכשהו, הבית שלהם מתנהל בצורה כזו, שמצפים ממנה רק ליהנות וללמוד ולקרוא ואף פעם כמעט לא לעבוד. היא לא רבה עם אחים שלה, כי אין לה אחים. היא אוהבת לקרוא, כמוני, ולכן אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע בספריה השכונתית, מחליפות ספרים ומדברות על ספרים.
דסי אינה לומדת בכיתה שלי, היא גדולה ממני בשנה, אבל אנחנו חברות מספיק טובות בזכות הספרים, והרבה פעמים היא הזמינה אותי לבוא אליה הביתה, זה מה שאני אעשה!
בזמן הלימודים לא היה לי פנאי, אבל עכשיו, בחופש. זאת פשוט הזדמנות.
"איפה הטלפון של הבית?" קראתי בבהילות. "מה קרה?" נחמי אחותי הופיעה והטלפון בידה, "מקרה חירום?" "כן. אני צריכה ללכת מפה". אמרתי. "וזה בהחלט מקרה חרום". נחמי הסתכלה עלי בעיניים ממוצמצות. "החום השפיע עלייך", קבעה, וחזרה לחדר. "מה קרה?" אמא יצאה מהמטבח בסינר רטוב, "למי את צריכה להתקשר כל כך בדחיפות?"
"חברה שלי. היא בודדה". אמרתי. תוך כדי שהקו חייג. "אהה". אמרה אמה, מחייכת לעצמה חיוך קטן. ואז היא ענתה לי בקול קצת מדוכדך. "מה שלומך?" שאלתי והתכוונתי לזה. "משעמם. כרגיל. הספריה סגורה השבוע". אמרה ונאנחה. "רוצה שאני אבוא אלייך?" קולה עלה באוקטבה : "כן!!! את יכולה?" "כן. חופש לי גם". צחקתי. "אני באה".
"בואי!!!"
**
ארזתי לי שזיף, ספר, ודף עם הכתובת, והלכתי לי ברחובות החמימים. אני הולכת לקרוא אצלה. יש עוד חמש שעות עד ארוחת הערב, שאז נתבקשתי לחזור הביתה. לפניי חמש שעות של שקט ושלווה!!
הבית של דסי היה באמת שקט. ונעים. אמא שלה עובדת בכל יום עד חמש, והיא נשארת לבד רוב הזמן. מכיוון שהיא ילדה שקטה ולא חברותית מאד, ומכיוון שבעצם הרבה חברות לא נמצאות בתקופה הזו בבית, אלא בחופשה, היא באמת נראתה ונשמעה בודדה.
***
פינה שקטה לברוח אליה..
הרבה ילדים מרגישים צורך בפינה פרטית משלהם, שימו לב אל הילדים הללו שדורשים את פרטיותם, זהו צורך ממשי שקיים אצליהם. אמנם לא כל הילדים נצרכים לכך, מדובר כאן בסוגי אופי שונים. ילדים שזקוקים לכך, לא מחייב שאלו הם ילדים מופנמים, אלא דווקא ילדים שיודעים לעשות הפרדה בין הזמן הפרטי שלהם.
]]>
