אחרי שחזרתי הביתה ראיתי שהעיניים של אמא אדומות פחדתי שהיא בכתה בגללי. והחלטתי לא לריב יותר ולא לעשות בעיות ורק ללכת לישון. הלכתי בשקט למיטה אבל הדובי שלי לא היה שם. חיפשתי אותו בכל מקום, ואז ראיתי שאמא שמה אותו בתוך קרטון גדול עם עוד הרבה דברים ובגדים ונעליים הוצאתי אותו חיבקתי אותו חזק, ונרדמתי, תוך כדי שאני חושב למה אמא שלי החזקה בכתה.
בבוקר קמתי לקול רעש מבחוץ. ראיתי הרבה חיילים מתקרבים לאיזור הבית שלנו. חיילים אמיתיים כמו שרציתי להיות כשאהיה גדול. הסתכלתי עליהם מוקסם אבל אז התחילו צעקות ואנשים באו מולם ובכו וצעקו ואמא באה אלי וחיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיום אנחנו עוזבים את הבית ונלך לבית אחר, לא שמחתי בכלל. אהבתי את הבית שלנו עם הנדנדה האדומה. הבנתי שהחיילים הפעם הם לא הגיבורים הגדולים. כעסתי עליהם לא הבנתי למה הם עושים לנו את זה. וקצת ריחמתי עליהם כי למרות שהם היו גדולים וחזקים הפנים שלהם היו עצובות, ואפילו ראיתי חייל שבוכה. לא רציתי שיבכה החזקתי חזק את הדובי מפחד לאבד אותו, והבנתי שהפעם החייל הזה צריך יותר ממני את הדובי, והבאתי לו אותו. ומיד הרגשתי כאילו וויתרתי על החבר הכי טוב שלי.
יותר מאוחר אמא אספה את כל הדברים והעיניים שלה היו עדיין אדומות ועצובות והיא אמרה לי להיפרד מהבית. נפרדתי, לא רציתי לבכות, כי רציתי להראות כמו ילד גדול אבל זלגו כמה דמעות קטנות. אני לא זוכר הרבה אבל אני זוכר שאת הנדנדה האדומה לא ארזנו, והיא נשארה שמה רחוק ביחד עם הבית, והזכרונות מגן שרית. והדובי אצל החייל שבכה.
מתוך דף הפייסבוק של אסתי סגל
]]>
