נכון או לא נכון? השלכותיה של הילדות על חיינו

מעניין מי הצליח למחוק את הקשיים והעצב שחווים ילדים ומתמודדים איתם ביום יום בעולמם הצר וה"שטותי". אולי זה מחק השנים? או שיכולת ההישרדות וההסתגלות אותם העניק השם לרכים בשנים, משום שעדיין לא צברו לעצמם כלים להתמודדות עם מצבים שונים, וניסיון מספיק * האם תקופת הילדות היא באמת התקופה היפה בחיינו?

| כיכר השבת |
אז נכון שיש בתקופה הזו הרבה דברים יפים שמתנדפים להם, כמו תום ילדות, התעסקות אך ורק במה שכאן ועכשיו, שכחה מבורכת, דף חלק... אבל מכאן ועד עליזות מוחלטת נטולת עצבות, ואושר אבסולוטי, הדרך די ארוכה.

בכתבה הבאה ננסה לגלות מאיין נשאב המיתוס הנ"ל ? מדוע רבים טוענים שאלו השנים היפות בחייהם, זוכרים רק את הוורוד פסטל ושוכחים את כל הכאב, ומדוע המיתוס די ראוי להפרכה.

האם אכן תקופת הילדות היא התקופה היפה ביותר בחיים? מי היום עדיין חושב כך? בואו נראה: אל מה מביאה אותך כניסת סדנאות הטרנדית היום כל כך, לתוך אותו מדור ישן? מה מוצא שם כל אחד?

עצומנה עיניים, כן, אתן הקוראות, בבקשה, עשינה הפסקה ועצומנה עיניים

חזרו רגע לעולם הילדות. הנה אתן בפנים, ומה אתן עושות עכשיו? מחייכות למראה ילדה עליזה מרחפת לה בין שדות וקוטפת פרפרים? ילדה חייכנית תדיר מקפצת עם חברות יד ביד, כשזרים להן על הראש?

זה מה שאתן רואות?

ואולי גם אתן, כמוני, נזכרות ברגעים כואבים: גננת מעליבה, חברה הולכת להיות חברה של ילדה אחרת... אמא שאין לה זמן להבין.

עצומנה את העיניים שוב ונסו להיזכר. הפעם באמת! מי זאת שמה מעליבה אותך בגן? מי צוחקת על השביל העקום שלך בקוקיות? מלכת הגן?... ואולי את בעצמך היית מלכת הגן, והגננת העקרונית כועסת עלייך מאוד שהעזת לא לתת יד ליעלה, הילדה המנוזלת?

גם בנים לא מתחמקים מכאב. אתה, מי לקח לך בדיוק את האופניים שאתה רצית? מי החליט פתאום שהוא חבר רק של מוטי, יותר, והוא ומוטי הולכים ומסתודדים ומותירים אותך מאחור, עגום עיניים? כועס, שבור...

נו. נזכרים בתחושה? באין אונים המתפשט באני הרמוס והפגוע? בדמעות? בבכי כאילו סוף העולם קרב?

בכתבה דלהלן ננסה להתייחס לאותן שנים מופלאות של שחר חיינו כמו שהן באמת: חשובות, הרות גורל, ובעלות נתינים קטנים שיודעים להרגיש לא פחות מכל מבוגר אחר.

כן יצאנו לבדוק אצל מספר אימהות, איך הן חוות את ילדותן השניה- עם ילדיהן שלהן, ולתהות, האם אנחנו, הורים ומורים, מודעים לעובדה, שכל מילה, מבט או גערה שלנו, מעצבים את אופיו העתידי של מחמדנו.

**
אנשים רבים, שנחשבים היום מצליחנים דווקא זוכרים הרבה דברים לא מי יודע מה טובים מהילדות שלהם. רגעים של עלבון צורב, מישהו צוחק עליהם ומלגלג, והם קטנים ומחונכים ולא יכולים להחזיר טראומות קטנות למן סטירה בלתי צודקת, ועד אבא ואמא מתווכחים מרות במטבח.

ואנחנו בכלל לא מדברים על נפוליאון, שסבל מאוד מהופעתו נמוכת הקומה, והראה לכולם מי הוא באמת. אנחנו מדברים על ילדים, שלכאורה ילדותם רגילה ומאושרת: הורים, בית חם, סביבה טובה וכל מה שצריך. אנחנו מדברים על ילדות חסרת מאורעות קשים יוצאי דופן, כמו אב מכה, או אם בדיכאון. אנחנו מדברים על ילדים רגילים, בבית רגיל, עם רגישות רגילה, ועם עלבונות וקשיים רגילים לחלוטין.

רגעים רגילים של מבוגר לא מאמין, מורה מאשים בלי סיבה, חברים לועגים, צוחקים צחוק צורם. רגעים רגילים לגמרי, רחוקים מאוד, אבל עדיין חיים ומדממים. העלבון עדיין מופיע בגל. רגעים רגילים שזכורים לא לטובה בילדות המאושרת.
רבקה פלא, היא יועצת חינוכית, מורה, ואף אמא לילדים בעצמה, והיא טוענת בלהט: "לא! הילדות היא לא התקופה המאושרת ביותר בחיים!

אני במסגרת עבודתי יכולה להעיד: לילדים יש בעיות. יש להם התמודדויות ויש להם רגעים קשים שאכן בהם הם מרגישים לא פחות חזק ממבוגר, ויש גם כאלו שסובלים מאוד.

אלא מה? הסבל שלהם הרבה יותר גרוע, כי אין להם כלים להתמודד עם אותה עוצמה רגשית כמו מבוגר. הם עדיין לא יציבים רגשית, אין להם חוש הבחנה, המערכת שלהם עוד לא בנויה, ופעמים רבות, במקרים של כאב, הם לא יודעים איך להגיב. הם מבולבלים ועצובים...

בדרך כלל, בעיות מנוסחות ומוסברות היטב מגיעות אלי רק אחרי גיל אחת עשרה. עד אז הילדים לא ממש יודעים להסביר מה מציק להם.

בכלל, עד גיל שבע, ילדים שיש להם בעיות לא מודעים בכלל שזו "בעיה". הם חושבים שככה זה וזהו זה.

למשל, ילד שאימו צועקת עליו בצורה עקבית, ולאו דווקא בשביל חינוך, כמו בשל איבוד שליטה עצמית ותסכולים.
הילד לא יודע שזאת "בעיה". הוא יודע שזה לא נעים לו, שהוא עצוב. אבל מכיוון שהוא עדיין לא יצא מ"המעגל המשפחתי" הוא לא מבין שזה לא צריך להיות כך.

בגילאים כאלו, על ההורים והגננות לפקוח עין ולטפל בבעיות (בתקווה שלא הם עצמם הבעיות. (הם צריכים לעצור את הגלגל, כי ילדים שמצויים במצוקה רגשית כלשהי עלולים להגיע לחוסר תפקוד".

אם למשל יש לילדה בעיה בגן, ילדות צוחקות עליה, אין לה חברה, זה יכול להגיע לחוסר תפקוד? והלא יש עוד עולמות בהם טוב לילדה. כמו בבית, נגיד, עם אחיה. או עם חברות בשכונה, וזו רק דוגמא. הרעיון שמאחורי שאלתי הוא, שילדים כפי הנראה "שוכחים" ולא משתקעים במרה שחורה למשך כל היום.

"יש בעיות שיכולות בהחלט להביא לחוסר תפקוד. זה תלוי כמובן בעוצמת הבעיה לעומת גיל הילד. ילדה בגן, בדרך כלל לא תיכנס לחוסר תפקוד בגלל שצוחקים עליה בגן, בהנחה שבבית טוב לה. אבל ילדה שכבר נכנסה ל"מעגל החברתי", והחברה הרבה יותר חשובה וחיונית ומרכזית בחיים שלה, בהחלט יכולה להגיע למשבר עמוק מאוד.

יש ילדים שבגלל האישיות הפרטית שלהם, בגלל התמיכה המשפחתית ועוד כל מיני גורמים, יכולים פשוט להתעלם מהבעיה ולא להישבר בגללה, אבל יש רבים שכן.

מגיל שתיים עשרה ואילך אני נוטה לחלק את הבעיות שמגיעות אלי לשתיים:

בעיות שגרתיות:מריבות בבית, מלכה בכיתה, מורה שלא מסתדרים איתה.
בעיות נדירות יותר וקשות:ילדה שבכלל אין לה חברות, בחור ישיבה צעיר שלא מתמודד עם הלימוד, שה'חוץ' קורץ לו..
לגבי החלק הראשון:הבעיות, על אף שהן חוזרות ונשנות הן קיימות. השאלות אינן נגמרות, ואין ברירה. אני מתייחסת שוב ושוב לאותה "מתוסבכת" על מדריכה, ולאותה "אחות קטנה" שאחותה הגדולה מעליבה אותו.

אבל אלו הן בעיות רגילות, שמה שאני עושה בהן, זה בעיקר להרגיע, להכניס לפרופורציות, להסביר שהשד לא נורא כל כך, וזה יעבור אם כך ואם כך. אבל לגבי החלק השני, אני עונה ומשתדלת, אבל אני גם מבקשת טלפון ושולחת לייעוץ מקצועי.
כי אם אין ברירה, ומסיבות תמוהות ההורים לא מטפלים, לא שומעים, לא מקשיבים, ומבחינה שלילדיהם קשה, אני מרגישה שאני חייבת להיכנס לתמונה"

מ. חוזרת בתשובה, היום יועצת בבתי ספר חרדיים, מספרת : "אני גדלתי בקיבוץ, וילדות בקיבוץ מספקת הרבה מאוד זיכרונות קשים. לא גדלי עם ההורים, אלא בתוך 'בית ילדים', מגיל שלושה חודשים, שם ישנתי, שם שהיתי רוב היום.

כיום, בתור אם לילדים, בכל פעם שאני סובבת ומכסה את ילדיי בלילה, אני לא מבינה איך אפשר. הרי יש כל כך הרבה "קווצ'ים" לילדים באמצע השינה, וכל כך חשוב שהאמא או האבא יהיו כדי לנחם, לחבק ולהרגיע. והא לך הוכחה שהרעיון של גידול ילדים באופן קולקטיבי מעוות, מטורף ופסול:בכל קיבוץ, ברגע שהילד הראשון גדל ונהיה אבא בעצמו, הוא לא הסכים שילדיו יגדלו בכזאת צורה, וככה בוטלו כל 'בתי הילדים' בכל הקיבוצים! בכל אופן, היינו ישנים כל הילדים יחד, לבד.

רק עם שתי נשים ששומרות בבית התינוקות, שהיו קרויות בשם "שומרות לילה". באותה תקופה, נכנסו מחבלים ערבים לקיבוץ "שמיר". היו לי סיוטים בלילה. סיוטים קשים שאני זוכרת עד היום מאוד מאוד ברור. לילה אחד, התעוררתי מסיוט, שטופת זיעה, ואיתי התעוררה עוד ילדה. שתינו ישבנו בחושך ופחדנו נורא. החלטנו, שכראקציה לגבורה עילאית, נלך ביחד לבית התינוקות ונגיד לשומרת הלילה שאנחנו פוחדות נורא. נתנו ידיים והלכנו לשם.

הדרך הלילית הייתה מבעיתה, אני זוכרת את הרגעים החשוכים המבוהלים הללו לגמרי בחדות, רגעים אימתניים לגמרי. אבל התעודדנו למחשבה, שהנה הנה, עוד מעט נגיע אל החום והאור של חדר התינוקות, והשומרת תרגיע אותנו. אלא מה?

כשהגענו לשם, הסתבר, שהשומרת היא איקס, אישה קשה ולא מבינה. והיא אכן הייתה קשה אלינו ולא הבינה. ובמקום להרגיע אותנו, היא החלה לצעוק עלינו, שתי ילדות יחפות ומבוהלות בפיג'מות "איך העזתן לצאת בכלל? זה כל כך מסוכן!" בלי להסתכל ולהתייחס לפנינו המבועתות.

את הרגעים הללו אני זוכרת כרגעים הרעים ביותר בחיי".

]]>
תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית