כל הורה משתדל להפגין לילדיו את העובדה כי הוא אוהב אותם, אומר אבי לביא. זוהי אקסיומה ברורה לכל מי שטובת ילדיו לנגד עיניו, כי האהבה היא משהו שהילד צריך לחוש באופן יומיומי ובצורה גלויה ומוחשית.
זה לא "מובן מאליו" שההורה אוהב את ילדו. להפך. על ההורה להדגיש זאת שוב ושוב, ולהפגין את האהבה שהוא חש במילים ובמעשים. המשפט "אני כל כך אוהב אותך" אמור להיות משפט שכל ילד שומע הרבה פעמים במהלך חייו. ובנימה כנה ואישית מאוד.
אלא שגם הורים אוהבים מהסוג המתואר זקוקים עדיין, לעתים קרובות, להיות מודעים יותר באשר להקשבה לילד. עם כל האהבה שאנו חשים, אנו לפעמים עסוקים, קצרי רוח או סתם עצבניים. וזה דורש מאיתנו די הרבה סבלנות, להתיישב ליד הילד, ולהתחיל לשוחח אתו בקצב שלו, תוך שימוש בעולם המושגים שלו, וניסיון לקלוט אותו ולהבין את העובר עליו מנקודת מבטו הוא.
וזה חבל, אומר אבי לביא. חבל שאיננו מסוגלים להעניק לילדינו את הדבר השני במעלתו אחרי האהבה: ההקשבה והתמיכה. אין אפילו צורך לייעץ לו עצות מחוכמות מדי. רק להקשיב לו ולנסות להבין אותו. הפלא שההקשבה הזו מחוללת הוא בלתי יאומן כמעט. מהורים פסיביים שאוהבים את הילד מרחוק, הפכנו לגורם משמעותי שמעורה בחיים של הילד על שלל ההיבטים השונים, כמו החברתיים ועוד.
ולזה - לזה אין תחליף. הכוח שאנו נוטעים בילד ברגעי ההקשבה הללו הוא מדהים. גם הכלים שאנו רוכשים בהיכרות קרובה שכזו אל הילד הם מדהימים בהחלט. אין תחליף להורה המכיר את ילדו לפני ולפנים, אוהב אותו אהבה עזה, ומקיים אתו ערוץ תקשורת פתוח וכנה.
]]>
