משפט שיש בו לכאורה צדק אך עטוף בסרטי הונאה לא קטנים. אם אחפש את התיאור הנכון למשפט הזה, אעניק לכך את תיאור תופעת הטבע הנקראת בשם: "פאטה מורגנה".
אשליה שנדמת בטוחה במראה אך מתגלית כתעתוע.
האדם גדל בגילו חושב שרואה ומבין. אך בפרק זמן מתקדם, בעודו עוצר ממרוצת החיים מגלה כי המציאות שבה חשב שהבין בעצם מתגלה כמציאות בה כלל לא הבין.
המשפט הזה הוא הונאה לא קטנה. זו המצאה מתוחכמת של הורים ומבוגרים שאך ניסו לוודא שיעברו בשלום את תקופת הילדות של ילדיהם ויגיעו בבטחה לבגרות.
"בכל שקר יש מן האמת". לא ניתן לשלול לגמרי משפט זה, משום שכל הורה שמגדל ילד בגיל העשרה, המכונה: "גיל הטיפש עשרה". נתקל בסיטואציות ששבות על עצמן, בהן נתקל בבטחון שגוי בעמדת חשיבת הילד המתבגר לעומת נסיון חיים וההבנה הבוגרת של ההורה הנותנת פרספקטיבה שונה.
מאידך, אם נעצור לרגע, ונעיף מבט לאחור על חיינו, ואף לא נתכחש ללובן אישוני האמת. נווכח שבכל תחנת גיל אנו יכולים להצביע באופן די ברור, כי גם כשחשבנו שאנו מבינים בגילנו - לא בדיוק הבנו נכון, כי ההבנה לפעמים משתנה בקצב הזמן.
בדיוק כמו שאנו יכולים להתבטא לפעמים על חשיבת הורינו הזקנים, "החשיבה שלהם כמו של "פעם" או "מה שהיה פעם זה לא מה שהיום".
לפי חשיבה זו אף אנו טועים באמירה: "כשתגדלו תבינו".
מציאות החיים מציגה אבסורד מגוחך, שהזמן היחיד בחיינו שבו אנחנו רוצים לגדול הוא כשאנחנו ילדים?!
לדוגמא, ילד בגיל שש, כל כך מתלהב מהתבגרותו שהוא מנסה לחשב זאת בשברים.
"בן כמה אתה?" "אני בן שש וחצי!"
ילד בגיל ארבע יענה: "אני בן ארבע ורבע" וכדומה.
לעומת זאת, כשאנו מגיעות לגיל ארבעים, נעדיף לחשב גילנו אחורנית כאילו אך בנות שלושים וחמש וכן הלאה.
גלגל הזמן מהווה מראה לעצמנו, בבואת ההבנה משתקפת בפרופורציה אחרת בכל גיל. כל שנה מעניקה קמט נסיון חיים והבנה נוספים.
גילו של האדם לא בהכרח מקנה לו תעודת בגרות. חכמת חיים לא נקנת במספר שנותיו של האדם. אלא, בתובנות שצורר בתיק חכמת החיים שנושא להמשך חייו. משום שישנם כאלה ש"לא גדלו" עם השנים.
בגרות זה לא רק גיל, זה יותר מוניטין של התבגרות בחשיבה.
ואם חשבנו בעשור השלושים לחיינו כי אנו חכמים להבין וכדומה,ם מגיע יום הולדת של גיל ארבעים, ומעניק לנו מתנת יום הולדת טופחת הנקראת: "ארבעים לבינה" (מסכת אבות ה',כ"ב).
לאחר מכן גיל חמישים אשר נותן תעודה המקנה לנו יכולת לתת עיצה. בגיל שישים שנינו במשנה (אבות פ"ה, מכ"א): "בן שישים לזקנה".
פירש המהר"ל וזו לשונו: "כי כאשר הוא זקן והכוחות הגשמיים חלשים אז כוח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל: 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה'.
"כשתגדלו תבינו", זו אמירה שתוקפה לא פג, החיים הם אוניברסיטה ללימודי השכלה.
"ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד.."
כשנגדל נבין!
"כשתגדלו תבינו" (עד 120).
