מאז אותה החלטה,
כל בוקר היא מבררת אם יום רביעי היום וביום המיועד, מייד עם חזרתה מהגן, עוטה על עצמה בגד ים, חלוק, משקפת וסנפירים, מבררת איפה צריכים להיות מחוגי השעון בשעה היעודה ופוצחת בהמתנה בת חמש שעות לשיעור שלנו.
חצי שעה לפני הזמן אני נכנעת ללחציה ׳המתונים׳ וללחציהם הלא מתונים של שאר באי הבית, ׳רחמנות! קחי אותה כבר׳! ושתינו נכנסות לרכב המסיע אותנו שמה.
היא פותחת לעצמה את הדלת ביום הזה היא מגיעה לידית לבד, קושרת את עצמה בחגורת הבטיחות בלי לריב ובלי להתווכח וכולה מרוכזת בשעתה הגדולה.
בבריכה, מהרגע שקצות רגליה נוגעות בקצות המים, חיוך פרסומות נמתח לה על הפנים והיא פוצחת בבליעת מים ובפליטת אנרגיה בכמויות שיכלו להפיק חשמל לכל תושבי המרכז.
ואני? אני עומדת שם במים, נענית לציווייה שניתחים עליי בפקודות חינניות; תרימי אותי! תורידי אותי! תעמדי שם! לא, שם. ס׳תכלי! אל תסתכלי! ונהנית לי ממשהו שאין לו הסבר מילולי.
בגלל שהנני מאמינה בסגולות הריפוי של ׳זמן איכות׳ עם ילד, כשהתחלנו בחגיגת ימי רביעי שלנו, חשבתי שהנה גיליתי כלי טיפולי חדש, אכתוב עליו ואפיץ את הבשורה.
אז זהו שלא.
שרית המדריכה מעמידה את חמש הדרדסיות על דופן הבריכה ומלמדת אותן לקפוץ ראש חץ למים. הראשונה נוחתת על הבטן. השניה, זערורית בת שלוש דווקא מבצעת קפיצה מושלמת. השלישית, ובכן, זו מישירה מבט לעיניה של אימה.
׳תעשי כמוה! כמוה׳! מסננת האם ויש משהו מודאג ולחוץ בהבעתה. היא מסתובבת לרגע במים, בוחנת, אולי, את מי היא חייבת לנצח או מי עומד לחזות במפלתה והפעוטה קופצת עליה ומפתיעה אותה מאחור בחיבוק דובי. האם נרתעת בבהלה שהופכת לכעס ׳לא ככה!! למה את לא יכולה לעשות כמוה׳?!
זה בסדר, אומרת שרית המדריכה ומלטפת את ראש הילדה. ככה זה תמיד בפעם הראשונה, אבל אמא לא מתנחמת. גם כשהקטנה שלה מקפלת ברכיים במקום להכות במים ברגליים ישרות וגם כשהיא לא מגיעה ראשונה אל הקיר.
מה להגיד, חצי השעה הזאת לא עושה טוב ליצור הקטן והמתוק, שלא מפסיק לאכזב את אמא פעם אחר פעם אחר פעם.
אז לא. אלו מאיתנו שלא מסוגלים לשאת את המחשבה שהילד שלהם הוא לא ה-כי טוב בקבוצה, ולא ה-כי ראשון בכיתה, שלא ינסו את זה או משהו דומה בבית. זה הופך זמן איכות לזמן סיוט וזה, רבותי, עשוי להיות ממש מסוכן.
]]>
