קנאה היא רגש קשה ואכזרי, ולא סתם רמזו לנו חז"ל כי היא נמנית בין שלוש התכונות המוציאות את האדם מן העולם.
הקנאה מורכבת משני חלקים – מחד, התחושה שאני לא מקבל את מה שמגיע לי ומאידך, מדוע השני מקבל יותר ממני?
התחושות הן כמובן סובייקטיביות, ובוודאי שבעיניו של ילד גם אירועים פעוטים יכולים לקבל פרשנות אישית של קנאה, כגון אח שזכה כרגע לתשומת לב יתרה, זה שקיבל מנת שניצל גדולה יותר, והראשון שזוכה לחיבוקה של אמא.
בהתמודדותנו עם קנאת אחים איננו עוסקים בביטול הרגש הקנאה, אלא בהקשבה עמוקה לחוויה האישית של הילד, ללא שיפוטיות וביקורת ("אתה מדבר שטויות", "זה רק נדמה לך", "אתה מקבל הרבה יותר מתנות מכל ילד אחר בבית הזה" וכיוצא-בזה).
עצם ההקשבה לתחושותיו של הילד נותנת לנו הצצה נדירה לעולמו הפנימי העמוק ואפשרות להכיר את הלכי רוחו ומחשבותיו, וידיעה ברורה יותר "כיצד לחנוך אותו על פי דרכו". לעיתים, עצם ההקשבה עצמה שההורה מפנה לילדו, כבר מהווה את הפתרון הנפלא ביותר לתחושת הקיפוח והקנאה, בפרט כשההקשבה מגיעה עם זמן איכות ייחודי עם כל ילד בנפרד מפעם לפעם.
אולם לא די בכך. אחד הפתרונות היפים והמאתגרים לקנאת אחים, היא למצוא את הייחודי שבכל ילד, ולתת לכך ביטוי מוחשי בזמן הנכון.
בכל אחד מאיתנו טמונה יכולת ייחודית, אינטליגנציה מסויימת, כישורים מיוחדים, שלא בהכרח קיימים אצל אחיו, ואין נשמה בעולם הזה הדומה למשנה; כאשר הילד יודע כי ההורה מכיר אותו ואת יכולותיו, כישוריו ועוצמותיו, ונותן להן מקום וביטוי בחיי הבית והמשפחה, חווית הקנאה מתמעטת או מתבטלת לחלוטין (כאמור, בסיסה של חוויה זו בתפיסה של הילד כי לו עצמו יש פחות, ולזולת יש יותר).
כשאנו כהורים מפסיקים להבהל מהרגש הקשה הזה ששמו קנאה ותוצאותיו בהעלאת מפלס הכעסים, העלבונות והצעקות בבית, ומתחילים להתייחס אליו כאל הזדמנות לגלות לילד את ייחודו ומקומו בעולם הזה, אנו זוכים "על הדרך" בחיזוק הבטחון של כל אחד מילדינו, העצמת יכולותיהם הייחודיות, צמצום חווית החוסר והאדרת חווית "היש" וההודיה לשם שנתן לנו מגוון של נשמות ייחודיות שדרכנו יתחזקו ויפלסו דרכן בעוז ובטחון בעולם זה.
תרי וינברג .M.A פסיכותרפיסטית אישית, זוגית ומשפחתית. teresa.weinberg@gmail.com‏
]]>
