"הרבה בעיות ועוד באחוזים", הוא עונה ומאמץ את עיניו. אני מביטה למפלצת בעיניים אבל עם פחד גדול ובבת אחת אני חוזרת אחוזת אימה לאחוזים של המורה פנינה, המורה לחשבון.
העובדה שישבתי בשורה הראשונה הניחה למורה להפוך אותי למדשאה מלאכותית כל אימת שהיתה ניצבת מעל שולחני.
כשהיא היתה מפטפטת על בעיות חשבונאות היא כנראה לא שמה את ליבה או את פיה לכך שהיא מטפטפת על כ-80 אחוזים מהמחברת שלי ומכניסה אותי לבעיות תברואתיות ממשיות.
רק זה בלבד מנע ממני להתרכז בשיעור , לכן כשמצאתי שולחן בסוף הכיתה הבנתי שאני לא רואה כלום בגלל כל הבנות שמסתירות את הלוח. בכל שיעור ניצבה בפני דילמה: האם להירטב ולדעת חשבון או לשבת בסוף הכיתה ולא לראות מאום.
מיותר לציין כי ההשפעה של ההחלטה ההיא עומדת כעת כחוצץ ביני לבין בעיית החשבון שבאה לתבוע ממני מחיר מופקע של 100 אחוזים.
"נו אמא", הוא מחזיר אותי לכאן במנהרת הזמן.
"בוא נראה", אני לא מאבדת את העשתונות ופורסת בפניו את משנתה של שופרית מצויה.
"אם למשל אני עושה שופינג ורוצה לקנות נעליים", אני מתחילה לגולל את כל התורה על רגל אחת.
"אמא מה קשור נעליים?", הוא רוטן.
"רגע, אני אסביר בסבלנות", אני לא מוותרת.
"אם הנעליים עולות 80 ש״ח ויש עליהן הנחה של 10 אחוזים אז כמה נשלם?".
"לא יודע את משלמת בכל מקרה", מתחצף הקטן.
"אז נחלק 80 ל 10 ונקבל 8, אני ממשיכה במרץ ואז נחסיר 8 מ 80 והרי לך התשובה", אני פוסקת בנחרצות.
"אני חושב שהבנתי", הוא עונה ואני חוזרת מיד למטבח הגואל, אחת אפס לקציצות, אני מגחכת לעצמי.
"אמא אבל יש פה שאלות יותר קשות", הוא מתרה כעבור דקותיים.
"כן אני כבר באה", אני מושכת זמן לטובת סיר הטיגון בדיוק ברגע בו נפתחת הדלת והבן הגדול חוזר מהישיבה ומודיע לי שיש לו מחר מבחן ענק בגמרא. "זה מתוך מסכת סנהדרין", הוא ממשיך אבל מוחי לא נזכר בשום מורה מהעבר וכשהוא מתחיל להקריא לי מילים כמו רב פפא או הבא המינא אני מתחילה להתגעגע לאחוזים.
"אמא מה יש לאכול?", הוא מפסיק את רב פפא באמצע הסוגיה ופונה הישר למטבח שנראה כמו סאונה יבשה.
"זה כל מה שיש?", הוא מתייבש.
אני ניגשת למטבח ורואה שנשארו ארבע קציצות ולא מאמינה.
"מה קרה פה?", אני רוטנת. הבן הקטן מגיח משום מקום ומתגרה בי: "אמא אם אכלתי 70 אחוזים מהקציצות אז כמה נשארו בסיר?".
"מה שבטוח", אני מפטירה לעברו, "שזה יעלה לך ביוקר ועל זה לא תהיה לך שום הנחה של שום אחוזים!".
]]>
