רבים וטובים חקרו מבחינות שונות: פילוסופית, פסיכולוגיות ואמוניות את שאלת היסוד של "מה הוא האדם בטבעו"? האם האדם אכן נולד כ"עייר פרא" שטבעו "רע מנעוריו" כאמור ועליו להשתנות ולהתחנך מהקצה לקצה, או שמא האדם במהותו הבסיסית הינו טוב ואילו הסביבה, תנאי החיים השוטפים, גורלו וכדו' הינם המשפיעים לרעה ועשויים לקדם אותו לטוב כאשר גורמי ההשפעה לרעה ייעלמו מחייו.
הדיון העמוק והמהותי היווה את גם יסוד המחלוקת בין השיטות הפסיכולוגיות השונות של תורת פרויד והגישה הביהביוריסטית הדוגלת גם במשפט האלמותי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו".
אך מסתבר שכאשר קונפליקט חינוכי זהה ניצב לפתחו של יצחק אבינו, גישתו שונה בעליל:
כשאנו מחפשים בתורה דינאמיקה מתמודדת של אב עם בן אנו מיד נתקלים ביחסי אברהם - ישמעאל וביחסי יצחקי עשיו, אך בעוד בהנהגת אברהם לישמעאל בו הקב"ה הכתיב לו לציית לאינטואיציה והתבונה הפנימית והמנחה של שרה אשתו, ביחסי יצחק ורבקה עם יעקב ועשיו אנו מוצאים התמודדות אמיתית וקונפליקטים בהתהוות עד כדי שבנתינת הברכות ליעקב ועשיו, נראה שיצחק אבינו מתחבט בדילמה חינוכית עמוקה, כמו שיבואר בהמשך. על דילמה זו אפשר להתבונן כקונפליקט חינוכי רלוונטי ותקף עד ימינו אנו וננסה ללמוד ולהתחקות אחר הגישה אותה מאמץ יצחק כמודל חינוכי ואולי גם אחרי הסיבות והתובנות שלו עפ"י חז"ל ומפרשי התורה לגישה חינוכית זו:
"...אנוכי עשיו בכורך...ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו..." ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו שעירות ויברכהו... "ויאמר אתה זה בני עשיו ויאמר אני.."וכו' "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו".
ליצחק הייתה דילמה קשה ומהותית בפענוח החידה מי עומד לפניו כעת, האם מדובר בעשיו ששינה ושיפר את "קולו" - צורת וסגנון דיבורו פתאום ל"קול יעקב" או שמא יעקב הוא דווקא זה שהתקלקל ו"צימח" בערמה את "ידי עשיו"?
יעקב בחר בפועל לברך. ממעשיו בפועל משמע שהעדיף להאמין שעשיו שהשתנה לטובה ניצב מולו מאשר להאמין שיעקב התקלקל ומערים עליו.
אולי היה מקום לחקור למעשה האם זה היה כך זה באמת מצד האמון שלו בעשיו שהוא יכול לעלות ולהתנות לטובה או שיכול להיות שהוא העדיף כך מלחשוב שיעקב מערים עליו - שהילד הטוב "התקלקל" מתוך אמון ביכולות ובשלמות הטובה של יעקב דווקא, אך בין כה וכה רואים שיצחק העדיף להתמקד כגישה חינוכית בטוב שבהם, לראות ולהשאיר את הטוב ביעקב על חזקתו או למצוא את הטוב שבעשיו, לטפח ולהאמין יותר בשינוי פנימי לטובה מאשר בשינוי חיצוני לרעה ולתת אמון ביכולתם אם זה ביעקב אמון ביכולתו העכשווית שלא יתקלקל או בעשיו אמון בכך שהוא מסוגל ליותר.
מובא בספר ה"כתב והקבלה" שיצחק אמר לעצמו "הקול קול יעקב", כלומר, עקרונית ידע להבחין בין עשיו ליעקב בכך שקולו וסגנונו של עשיו שונה. אך העדיף לסנגר עליו בפרשנות לכך שהסיבה לכך שאינו מזכיר שם שמים תדיר היא משום יראת השמים של עשיו שלכן הוא נזהר לומר שם ה' כאיש אדמה שאינו תמיד בטהרה ובקדושה ולכן מתוך "יראתו" נזהר עשיו אבל עתה שהתנקה ונמצא בבית אביו לא פחד יותר לומר שם ה'.
יצחק חשב אחרת. יצחק אכן האמין בפוטנציאל הגלום לדעתו בעשיו וזאת למרות שהכיר וידע שקולו לא כקול יעקב, הוא התגייס ומצא סיבות וזכויות על עשיו כדי להאמין בו, עד כדי כך שיתכן שאף נתן יותר אמון בצדקותו של עשיו מאשר בערמה של יעקב.
גישה חינוכית זו תקיפה גם בימינו.
מבחינת ההורה/המחנך: בידוע שכל ילד זקוק גם ל"קול יעקב" וגם ל"ידי עשיו" כשזה מדובר ביכולות שלו. להאמין בכוחותיו מחד ומאידך לעמוד על המשמר בבקרה ובאיזון מוחלט.
מבחינת הילד: כשמדובר בכוחות הטבועים בילד, בכל ילד נורמטיבי באמת יש גם "קול יעקב"- פוטנציאל גלום וגם "ידי עשיו" - יכולת ליפול ולהרע. עלינו להתמקד כמחנכים בטוב שבו ולהעצימו ולמזער את התחושות השליליות הנובעות מהכוחות הרעים והאפלים יותר שבו.
אפשר לומר ש"הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" משמשים גם כמטאפורה לשרביט המחנך ולדרך חינוכו, לצורך לדעת להשתמש בתבונה מושכלת כדי להחליט מתי להשתמש ב"קול יעקב"- בעידוד, פרגון וחיזוק מעמד הילד בצורה חיובית ומתי להשתמש ב"ידי עשיו"- העמדת הילד על מקומו באמצעות חיזוק שלילי כביקורת או עונש. לו הילד תמיד יקבל ביקורת יפסיק להתאמץ כי יחשוב שתמיד רואים בו רע, לו תמיד יקבל מחמאות- יהיה מפונק, המצפה תמיד לקרדיט ועובד רק על מנת לקבל פרס, לכן צריך את שתי הגישות וללכת על החבל הדק בניתוב ובאיזון שביניהם. מחד, לשדר לילד עצמאות שתוביל לבגרות ומאידך לשדר את הידיעה שיש מעקב ב"שלט רחוק" והתערבות מבוגר בעת הצורך.
אבי אברהם, מלווה רגשי לנוער נושר וקבוצות סיכון, מעביר סדנאות לקידום והעצמה בשפת המוזיקה
לפניות והארות: avrahamx2@gmail.com
