החל מגיל שנה וחצי ולקראת גיל שנתיים הילד מתחיל לאט-לאט ללמוד שלא רק לו, אלא גם לאחרים יש רצונות וצרכים. ובעולם הזה יש גם כללים שעליו לקיים. זוהי מטרה חשובה, אבל היא לא פשוטה כל כך, ולילד נדרש זמן להפנים את העניין ולהפסיק להתנגד לו. לכן לגיל הזה קוראים הלידה הפסיכולוגית: זה הזמן בו הוא נפרד מאשליות גיל הינקות ורוכש מיומנויות של התקשורת עם העולם ועם אנשים אחרים.
העקשנות של הילדים בני שנתיים נובעת לא רק מההתנגדות שלהם לכללים שמתגלים להם, אלא גם מעצם הרצון שלהם לחקור. בגיל הזה הילד עושה צעד גדול לכיוון החיים העצמאים, לומד לעשות לבד הרבה מאוד דברים חדשים, והוא נהנה לעשות אותם בכוחות עצמו. אבל זה לא אומר כמובן שהסרת המגבלות תעזור לו. להפך, ככל שהחיים שלו יהיו מובנים יותר, כך יהיה לו קל יותר להבין את גבולות העצמאות שלו ולהתעמק בחקר החיים בגבולות המותר. כדי שלילד יהיה קל יותר ללמוד ולהפנים את הגבולות, חשוב מאוד שבחייו יהיו כללים ברורים שחלים על כולם ובכל מצב. אם כל המבוגרים סביבו שומרים על אותם כללים ומטילים עליו את אותן המגבלות, הילד מסתגל אליהם בקלות רבה יותר, מאשר במצב בו הוא נאלץ לחפש את הגבולות האלה בכוחות עצמו כל פעם מחדש.
ישנן שתי נקודות עיקריות שהופכות במשפחות רבות למוקד המאבק. גם אם אנחנו מציבים לילד גבולות מאוד ברורים שבתוכם הוא רשאי לחקור את העולם להנאתו, ישנם שני דברים שבהם לא ניתן כמעט להכריח את הילד לפעול לפי ראות עינינו: איכלה ושינה. לכן אימהות לילדים בני שנתיים מתלוננות הרבה פעמים על התנהגות בעייתית של הילדים בשעת הארוחה ולפני השינה. הילדים זורקים את האוכל, מסרבים לאכול או אוכלים בצורה בררנית למדי. כך קורה גם כשהילד צריך ללכת לישון. לעיתים התהליך נמשך מספר שעות, כשהילד מנמנם ומפהק, אך לא מוותר: דורש עוד סיפור, מבקש לשתות או ללכת לשירותים, מתחנן שיישארו אתו עוד קצת וכו'. בשני המקרים האלה הילדים נאבקים על עצמאותם ונהנים לראות שההחלטות שלהם, ובמקרה הזה הסרבנות שלהם, משפיעות על העולם וקובעות את סדר הדברים. וכמו שאמרנו, האכילה והשינה הם המצבים האידאלים מנקודת מבטו של הילד כדי לנסות את כוחותיו ולבדוק את עוצמתה של העצמאות שלו.
אף שההתנהגות הבעייתית, הסרבנות, הבכי והעקשנות המיותרת מתישים אותנו מאוד, הם חלק מההתפתחות התקינה של הילד. כשמבינים שהתקופה הזאת תחלוף, ולא מדובר בביטוי לאופייו של הילד או לרצונו להרגיז אותנו, לעיתים קרובות גם קל לנו יותר להתמודד עם הביטויים השונים של הגיל הזה.
הנה מספר טיפים קטנים שיעזרו לעבור את התקופה הזאת:
תנו לילד יותר אפשרות בחירה במצבים פחות קריטיים, כדי שהוא לא יעמיד אותנו בניסיון במצב בו אין לנו השפעה. כך הילד שיכול לבחור בעצמו במה הוא ישחק ומה הוא ילבש, פחות יתיש את הוריו בנושאים הקריטיים כמו אכילה ושינה.
אל תשאלו את הילד, מה הוא רוצה לאכול או מה הוא רוצה ללבוש, תשאלו אותו האם הוא רוצה ללבוש חולצה כחולה או אדומה, והאם הוא יאכל סלט או מרק. שאלות פתוחות מזמינות את הילד לסרב לכל דבר, בזמן שהבחירה המצומצמת מאפשרת להם להפגין עצמאות במסגרת המקובלת.
הילדים בגיל הזה לא מכירים את תפיסת הזמן. מבחינתם אין הבדל בין דקה לשעה, והם לא מסוגלים להבין מה זה "לחכות קצת", קחו את זה בחשבון.
הילד שמתעקש על שלו לעיתים לא מסוגל להבין מה בעצם רוצים ממנו. הכעס של ההורים רק מבלבל אותו, כי במקום המילים הוא מתחיל "לשמוע" רק את הרגשות שלכם. הם מפחידים ומלחיצים אותו, ולא מאפשרים לו לתקשר אתכם בצורה הגיונית.
]]>
