(צמ)צום קל
הפטרת חזון מביאה לטעמי במילים נוקבות שמדברות בעד עצמם את שורש החורבן והגלות מאת ה': "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי".
הנביא מתחיל להסביר כי שורש הרע מגיע מתוך "וישמן ישורון ויבעט", "מרוב טוב".
כאשר יש מי שנותן עוד ועוד ללא תמורה, בבחינת "גידלתי ורוממתי"- יש סיכוי טוב להגיע מעודף טוב למצב של "והם פשעו בי". לא פעם אנו רואים במציאות עדיין מצבים של "בני טובים" שנולדו וגדלו עם כפית זהב בפה שמרוב כל מגיעים למצבים של פשיעה ודרדור קיצוני כשלא היה חסר להם דבר.
הנביא ממשיך וממשיל כי "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן". לשור ולחמור, פחותי היכולת ביחס לאדם, יש את המסוגלות להתמקד ולהכיר במציאות של אדונם. דווקא מתוך כך שהם לא "גדולים" ובעלי יכולת להתפזר ולהתרומם מעבר לייעוד הבסיסי שלהם.
יש כאן נסיון להחזיר אותנו לבסיס הפשוט, שבו אנו יודעים להתכנס, לחפש ולמצוא בפנימיות שלנו את ההכרה בבורא, באדון שלנו, ולא לתת ליכולות שלנו וליכולת הבחירה והגדולה להוביל אותנו בכיוון ההפוך.
גם בהמשך מתייחס הנביא לכך: "לולי ה' צבקות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו". הצורך והניסיות שיש ב"שריד" בכך שהקב"ה מצמצם מבחינתו ומסמל לנו את הצורך בצמצום ובהתמקדות בבסיס, בשורש, בשריד.
בהשוואה אקטואלית לכך ניתן לחשוב על "הכותל המערבי" גם כן כ"שריד" לבית המקדש. הקב"ה לקח את הבניין הגדול, אך השאיר לנו "שריד" כדי שיהווה לנו תזכורת כי אין מציאות של 'כלום', וכי עלינו גם כן לשאוף לחזור לבסיס הפשוט והאמוני שלנו, שמתמקד בשריד שלנו ולא בריבוי והתפזרות.
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי", "גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו"- הנביא מלמד אותנו כי הדרך היא זיכוך וצמצום, מבחינת הקב"ה עדיף מינימום פנימי מכוון מטרה מאשר מקסימום חיצוניות מתפזרת ומלאה בסתירות ובידיים מגואלות דם, דיו ב"שריד" בית מקדש מול "רוב זבחיכם".
"איכה היתה לזונה קריה נאמנה" לעומת ההכוונה ל:"למדו היטב משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה". הקב"ה מעדיף התמקדות בקטן, בנזקק והמשווע לצידוק הדין ואין לו יכולת ומעגלים סובבים כיתום ואלמנה המודגשים, מאשר קשר פרוץ, המוני ולא ממוקד מטרה- כמהו כזנות.
גם האופק העתידי המובטח כסיוע מאת ה' הוא "ואצרף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". הורדת כל הסיגים והבדילים החוצצים, כל רעשי הרקע החיצוניים שמונעים ומטרידים מלהתמקד בשקט הפנימי שעוסק בשריד שנותר לנו- לדעת איש את קונו ולהכיר בבעליו.
משמעות הצום הבסיסית היא למעט. צום מלשון צמצום.
מיעוט ניכר של חיי נוחות ומנעמים שאנו מורגלים בהם כאכילה ושתיה, סיכה, תשמיש ומנעלים, מתוך נסיון להכיר בצורך שבצמצום ובהתכנסות פנימה, כדי לתקן את שורש החטא שנובע מ"בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי".
ידוע כי שורש החטא של ימים אלו הוא "שנאת חינם".
ה'חינמיות' בשפתינו היום מלמדת אף היא על חיי מותרות, על 'משהו מעבר', מוגזם ודי מיותר, "מבצע" שלא נצרך לנו בבסיס קיומנו.
שנאת חינם במובן הזה גם היא משהו מיותר והמוני. התעסקות עם מה שלא נוגע אלי בבסיס ומוליד אצלי רגשות מיותרים ומתפזרים, במקום לרדת ל'שורש העניין', לראות את הדברים בקטן, בצמצומם- כי מה שאני צריך ומאת ה' מגיע אלי ומה שלא זה לא נועד עבורי.
הסתכלות אמונית פנימית שכזו ותחזוק אורח חיים בצורה כזו מונעת את רובה ככולה של תפיסת השנאה בחינם כלפי הזולת.
לשנוא ב"יצר הטוב"
המהר"ם חאגיז מסביר את ההגיון שבאמירה כי "כל דור שלא נבנה בימיו בית המקדש כאילו נחרב בימיו".
הוא מסביר שהקב"ה לוקח כפיקדון על המשכיות החיים באותו החטא שלנו את בית המקדש השלישי שנמנע מאיתנו, ובכך מוציא כביכול מחדש בכל דור ודור את כעסו על עצים ואבנים ככפרה עלינו.
הנצי"ב מתייחס לכך שכתוב כי "ראשונים נתגלה עוונם, שניים לא נתגלה עוונם".
אנו יודעים שהעוון שלהם היה "שנאת חינם", אז צריך להבין כיצד הם חיו ולא ידעו על כך? הלא זה דבר שניתן לראות ולהרגיש במציאות חיים שכזו?
הירושלמי מוסיף על הגמרא הזו של בית שני כי הם "אהבו ממון ושנאת חינם".
לא מדובר לכאורה בשתי סיבות שונות, אלא בסיבה אחת- שנאת חינם כמבואר בבבלי, אלא שהירושלמי מרחיב ומביא בנוסף כי הממון זוהי הסיבה שהובילה אותם לשנאת חינם.
לא פעם ולא פעמיים אנו רואים היום גם איך בבסיס של שנאת חינם נמצא הממון כשורש מסנוור ומתיר לשנוא את הזולת, כביכול בצדק ובדין גם כשהצדק עימי.
הנצי"ב בהקדמה לספרו "העמק דבר" מביא על הפסוק "צדיק וישר ה'..." לבאר כי הקב"ה הביא את החורבן לא רק בדין אלא גם בצדק, כי הם עשו זאת מתוך יר"ש ולא ראו בכך שנאת חינם בכלל.
כך יש דור שלא ידע שהוא חוטא בשנאת חינם, מאחר ואם הייתם שואלים אותם למה הם שונאים הם היו מסבירים לנו, ומשכנעים אותנו מתוך שכנוע עצמי שלהם, שהם דווקא מקיימים מצוות ושאידיאולוגית חובה לכולנו לשנוא את השני וזה נובע מתוך היר"ש שלהם דווקא.
האלשיך מתייחס לאיסור שמובא בתורה "לא תשנא אחיך בלבבך" ושואל למה לא כתוב "לא תשנא אחיך בליבך"?
ומתרץ, שיש כזה מושג "שני לבבות".
בדיוק כמו שבקריאת שמע כתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" והגמרא דורשת מכך כי בשתי יצריך עליך לאהוב את הקב"ה, כך גם להבדיל יש מי ששונא את חברו ביצר הרע, אך יש גם שנאה ביצר הטוב, כשהוא מרגיש שהשנאה שלו היא "לשם שמים" ומצווה עליו ממש לשנוא את השני שחושב בהשקפה אחרת ממנו...
חמשת שלבי האבל בתשעה באב
הקדמה קלה על מודל "חמשת שלבי האבל" של הפסיכיאטרית קובלר-רוס:
המודל מציע חמישה שלבים דרכם עוברים אנשים המתמודדים עם מוות של אדם או מחלה אנושה שלהם או של יקיריהם.
קובלר-רוס, פסיכיאטרית אמריקאית ממוצא שוויצרי, פרסמה ב-1969 את "מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן". התבגרותה כנערה צעירה בתקופת מלחה"ע השנייה השפיעו על זהותה המקצועית, וגם על המוטו שלה בספרה "המוות חשוב לחיים" כי עיסוק במוות על היבטיו השונים תורם לחיים בריאים ומלאי משמעות.
המודל של קובלר-רוס מציע מסגרת להמשגת התהליך, אך לא מדובר בדרך "נכונה" או "מחייבת" להתמודדות במצבים אלו. תהליכי אבל ואובדן לובשים צורה ייחודית שעשויים להשתנות מאדם לאדם ולשקף את מאפייני זהותו האישיים. חמשת השלבים אינם חייבים גם בהכרח להופיע באופן הכרונולוגי שלהם, ולא כולם יופיעו בכלל אצל כל האנשים.
שלב 1 - הכחשה: "לא, זה לא יכול להיות..."
בשלב זה החולה ובני משפחתו לא מאמינים לקבלת הבשורה על הסוף המתקרב, ובדרך כלל משוכנעים שנפלה טעות.
ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית וראשונית שמבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות החדשה והמאיימת והיא תגובה אנושית נורמלית למצבי קיצון שכאלו. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כ"בולם זעזועים" שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הראשונית הקשה. ההשהייה שבתגובת ההכחשה מאפשרת לאדם פסק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו, לגייס כוחות ולהחליף בהדרגה את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות מנותקים מהמציאות, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית.
שלב 2 - כעס: "למה דווקא אני?"
ההכחשה לרוב לא יכולה לקחת זמן רב והיא מפנה את מקומה לרוב לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה.
לרוב תגובת הכעס מופנית החוצה לכל עבר. זהו שלב קשה להתמודדות בפרט עבור הסביבה הקרובה של החולה הסופני או של האדם המתמודד עם אובדן, שנדרשים לספוג את התגובות הקשות. קובלר רוס מסבירה כי הבנה וקבלה מצד הסובבים לביטויי הזעם המופנים כלפיהם וכלו לעזור להוביל בהמשך את ההתמודדות בכיוון של השלמה, בעוד שתגובה הפוכה מצד הסביבה (להגיב לכעס בכעס) עשויה להאט את התהליך ולגרום לעוד יותר תחושות קשות של בדידות.
שלב 3 - מיקוח: "אעשה הכל, רק תן לי עוד כמה שנים..."
שלב זה מאפיין בעיקר חולים סופניים אשר מתמודדים עם בשורת המוות המתקרב (כמחלה) ונדרשים לקבל את האפשרות של אובדן המתרחש אצלם בהדרגה, ופחות נפוץ בתהליכי אבל על אובדן שכבר התרחש. בשלב המיקוח החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ דרך התמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע.
שלב 4 - דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לחיות?"
בשלב זה צפה תחושה חריפה של אובדן, השונה בחומרתה מאדם לאדם.
תחושת האובדן לרוב מלווה במחשבות עגומות על העתיד, ברגשות אשמה, בושה, כישלון ותחושת החמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את החולה או את המתאבל השרוי בדיכאון.
לדבריה הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, שמסייע להתקדמות בכיוון של קבלה והשלמה. להבנתה, למרות הקושי של הסביבה לראות את יקירם שרוי בדיכאון, כדאי להימנע מלעודד ש"הכל יהיה בסדר", ובמקום זאת יש לנסות לצלוח שלב זה מתוך הקשבה והבנה סבלנית.
שלב 5 - קבלה: "יהיה בסדר, אני אהיה בסדר"
אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים - יופיע בסופו של דבר שלב הקבלה וההשלמה.
בשלב זה האדם משחרר את המאבק נגד גורלו ואת חשבונות העבר שלו עם הסביבה. חשוב להבחין ולהדגיש כי אין הכוונה לייאוש וכניעה למחלה אלא השלמה וקבלה של המצב הנתון. בשלב זה החולה או המתאבל מסוגל לבטא את מגוון הרגשות שחווה בשלבים הקודמים, תוך השלמה עם סופיות החיים ופרידה מהאדם היקר לו. האדם מתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשותיו הקשים ומלהט המאבק כנגד המציאות הכואבת. הוא יכול להרגיש תשוש, להזדקק למנוחה רבה ולמרחב שקט ונטול מדאגות היום-יום. קבלה של המצב על ידי האדם עצמו וסביבתו הקרובה תאפשר פרידה של ממש.
השנה בקריאת חמשת פרקי מגילת איכה בבית הכנסת נזכרתי בחמשת שלבי האבל והאובדן וניסיתי למצוא אזכורים ועדויות לתהליכים כאלו שבאו לידי ביטוי בפסוקי המגילה ובקינות.
דרך המשפטים נוכל ללמוד ולגלות על הרגשות ועל השלבים שעברו על אלו שהתמודדו, ואולי גם משהו על ההתמודדות שלנו היום עם הרגשות שלנו ביחס לחורבן, או העדרן.
האם יתכן שאנו נמצאים בשלב של "השלמה" עם האובדן, וממילא אנו נמצאים בנקודת האל-חזור להתחבר ולהבין שוב את הכאב הישן שכהה עם הזמן?
אולי חלק מהמטרה של הצום היא להעביר אותנו שוב את שלבי האבל והאובדן ולצורך כך עלינו לחוות שוב באמצעות אותם טקסטים והתבוננות פנימית את הרגעים של ההכחשה, הכעס, המיקוח, הדיכאון וההשלמה שבמצב הנוכחי של החסר והתקווה שבהשלמתו העתידית.
במבט מלמעלה היה ניתן לראות כי אפשר למצוא אזכורים לכל שלבי האבל.
אפילו היה נדמה לי כי יש בהם סדר, ממש כמו שלבי האבל. פרק א' נושא את הכותרת "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" וכו', ומביע תחילה לכל את ההלם, התדהמה והקושי לתפוס את הפער העצום בין גדולתה של ירושלים לחורבנה.
המהר"ל מבאר כי עניינה של המילה 'איכה' היא שלשון איכה מתארת מצב שבו אדם רוצה במשהו, שהיה רוצה שיהיה אפשרי, אך הוא אינו אפשרי. לעיתים הוא לא אפשרי מפני שיש ציווי כנגדו, ולעיתים הוא פשוט נוגד את המציאות וההגיון. מזכיר את שלב ההכחשה שנוגד כל הגיון אך בוחר להיאחז בכך למשך עוד זמן מה.
גם שלבים של "כעס" יש לא מעט במגילת איכה, בעיקר בפרק ב' (שלב ב'). חלקם מופנים לעם הרודף וחלקם מופנים כביכול להקב"ה עצמו ומציגים אותו כאויב: "היה ה' כאויב בלע ישראל", "בילע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו", "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", "עשה ה' אשר זמם ביצע אמרתו אשר ציווה מימי קדם הרס ולא חמל וישמח עליך אוהב".
ניתן למצוא גם רגשות שמחוברים לשלב ה'מיקוח' כמו למשל: "תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי", "תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם, תתן להם מגינת לב תאלתך להם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'..."- אנו פונים להקב"ה בבקשה לסוג של 'פשרה': הקב"ה תעשה גם לאויבים שלי שעשו לי כמו שעשית לי באמצעותם, כי גם הם חטאו וגם להם מגיע...
פרק ג' יוצא מתוך כך עם בשורה כי "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, חדשים לבקרים רבה אמונתך...".
יש מקום עדיין ל'התמקחות', יש סיכוי ויש אפשרות להתחדש ולדון בעתיד טוב ומשופר יותר... "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", "יתן בעפר פיהו אולי יש תקווה...", "כי לא יזנח לעולם ה'..."
שלב זה שבהתמקחות כולל גם את החלק של 'מה יש לנו להציע להקב"ה' בשביל המיקוח, מה החלק שזה דורש מאיתנו ולכן אנו מוצאים בפרק זה את "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה' נשא לבבנו אל כפים אל קל בשמים..."
פרק ד', שאף הוא מתחיל ב"איכה", נוגע יותר בפן העמוק של הייסורים האנושיים (לעומת הסבל של העיר והירידה מגדולה שבהם עסקנו בפרקים הקודמים), והופך להיות עם פן רגשי ואנושי מדוכדך ועמוק עוד יותר, כמקביל לשלב ה"דיכאון".
בפרק זה נמנים התיאורים הכואבים והנצרבים לנו ביותר על אכזריות הורים לילדיהם שבעקבות המצב: "גם תנים חלצו שד היניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר...", "דבק לשון יונק אל חיכו בצמא עוללים שאלו לחם פורש אין להם...", "צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ", "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".
כל תיאורי זוועה אלו שנשמרו לפרק זה מבטאים שלב נוסף ועמוק של רגשות קשים במציאות תת-אנושית להכלה, מצב שבו מתפרצת לפתע כמנגנון גם ה'ציניות' הדכאונית המצויה בטענה כמו: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי", אנו מתעסקים כבר בלי כפפות עם המוות ונוטים לבחור לעצמנו את צורת המוות, מעדיפים שירו בנו במקום וזהו, במקום לסבול כל כך הרבה זמן את הרעב והסבל המתמשך... דיכאון.
הפרק האחרון והקצר מכולם נשמע מעט אחרת כבר, מעט "רגוע" יותר ובנימה מסכמת יותר.
הוא לא ממשיך בפתיחה של "איכה", אלא פותח ב"זכור ה' מה היה לנו". סוג של סגירה, סיכום והשלמה.
התיאורים נשמעים יותר לקוניים, כמו רשימה: "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים, יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות וכו'" ומסכמים כי "על זה היה דווה ליבנו", הכלה של רגש אחיד וממצה שמציג כאב אחיד ונשלט יותר. לצד: "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור, למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
השלמת התהליך, השלמת הסיפור של האובדן והחורבן הלאומי והרוחני שלנו, מוצא את עצמו מתמקד בחזרה במרכז, בבסיס, עם מספר מסרים והנחות יסוד משלימות לסיכום:
1. אתה ה' לנצח.
2. יש ייעוד ומטרה לכל דבר בעולם, גם למצבי הקושי והאובדן.
3. יש סיכוי ל"חדש ימינו כקדם", יש סיכוי וייחול ל"השיבנו ה' אליך" ואנחנו מצידנו- נשובה בהשלמה וברצון, כי למדנו ועיבדנו את העבר שלנו.
שנזכה לנחמה בבניין המקדש וביאת המשיח בקרוב בימינו.
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה
להארות וליצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com