לא סתם י"ח בהיפוך אותיות זה ח"י, כיוון שתורת החסידות מעניקה שמחה וחיות בעבודת השם. יש אנשים המקיימים את התורה והמצוות – כמצוות אנשים מלומדה. כל אחד מאיתנו שהורגל לאורח חיים מסוים מקטנות, מכיר זאת. אך כאשר חווים את המציאות דרך תורת החסידות ורעיונותיה, נקלעים, למעשה לארץ פלאות אשר בה כל ההסתכלות היא שונה, אחרת ובמימד חוויתי אחר, מה שמעניק לה אלמנט של צבעים עזים, שמחה וחיות.
כמובן שישנם גם קשיים בדרך אך אם הם נחווים גם לאור תורת החסידות ורעיונותיה הם הופכים נסבלים, ואפילו מכוננים וחשובים.
אבל מי קבע שצריך לחוות את עבודת השם בשמחה? הרי ישנה גרסא הטוענת שיש לעבוד את השם ביראה ובאימה, בכובד ראש ומתוך פחד תמידי, ובמיוחד- בחודש אלול, חודש שבו "אפילו דגים שבים רועדים מאימת הדין"?
את זה ניתן ללמוד ממצוות ביכורים דווקא- שבה יהודי מצווה מהטוב והמובחר של תנובת השדה- כקורבן ביכורים לבית המקדש, הודיה והכרה במלכותו של ה' בעולם.
לכאורה- מבאס.
אדם עומל וטורח, משקה עודר ומנכש, משקיע מכספו מזמנו וממרצו ודווקא כאשר מבשילים הפירות והירקות הראשונים, הוולדות הצבעירים בעדר וכל הסימנים הראשונים לכך שהמאמץ עלה יפה, דווקא אז, צריך לקחת את זה ולהעלות את זה לירושלים, לבית המקדש, לכהנים והלוויים.
אלא,
שתורת החסידות, שהומשכה מאותם שני מהפכני וענקי הדור, מספקת לנו מבט פנימי נוסף לעניין: הדברים מסבינו נראים כמובנים מאליהם. הבריאות, המשפחה, הפרנסה, עצם קיומנו אפילו. מצוות הביכורים מחנכת אותנו קודם כל להודות על מה שיש לנו. על הטוב. ללמד אותנו איך להיות בשמחה גם מדברים פשוטים כמו תפוח שהבשיל או עגבניה, או מנגו.
להרגיש מיוחדים כי נבחרנו לא רק לדאוג לעצמנו אלא לסביבה, מצו מוסר אלוקי, ולא אנושי. ובעיקר להודות על הזכות בעצם קיום המצווה. כשבאים מתוך גישה כזו וודאי שעבודת ה' נראית אחרת. לא מתוך פחד או פאניקה, אלא מתוך שמחה ואהבה.
בימים אלו, מסביר לנו הבעש"ט כי "המלך בשדה" כלומר הקב"ה נמצא בזמינות גבוהה. ולא רק זה אלא שהוא "מראה פנים שוחקות לכולם" כלומר, גם חשבון הנפש הפנימי צריך להיעשות מתוך שמחה, כי המלך שוחק ומחייך אלינו. ובסופו של דבר, זו גם מצווה בפני עצמה. "עבדו את השם בשמחה". כך אנחנו מצווים, ואם להודות על האמת, זה גם הרבה יותר כיף.
שבת שלום ושמחה!!
]]>
