נו, באמת, אין לי סיכוי! אין לי סיכוי להיות כמוה. אני – מכירה את עצמי: דואגת, כועסת גם לפעמים, מסיימת לפעמים תפילה עם מסקנות של איזה כתבה אני יכתוב, ומה אני יבשל לארוחת צהרים. ואני יודעת גם מה יהיה בראש השנה: אני ילך לבית הכנסת, כל הצדקניות של השכונה עם העיניים בתוך המחזור - ולמה למען השם, למה? אני בטוחה שאני אמצא את עצמי "מרחפת". ומה הכי מתאים לי? שזה יקרה דווקא "בנתנה תוקף" - ככה אני, ככה קטנה.
לכן, אני מיואשת מראש. אולי, תאמת - בטוח, יותר מגיעה להם שנה טובה ממני. אני יודעת מה אני שווה ומה הם שוות. שאלוקים ישאיר אותם. מי אני מול כל הצדיקות בשכונה- שרועדות מראש חודש כהדגים שבים, בזמן שאני עובדת לנקות את האקווריום לדגים שלי בסלון?
עם כל מיקס המילים והמחשבות הללו הלכתי לישון. כמו ילד קטן שמכסה את העניים ואומר: "אם אני לא רואה- לא רואים אותי" – אם אני לא מרגישה ורואה את אלול- אולי הוא לא יראה אותי.
עם קול שופר מבית הכנסת הסמוך (אוף כבר, לא נותנים לי לשכוח!) התעוררתי - שטפתי פנים. ופתאום עצרתי לחשוב על מה שאני אומרת: "מודה אני לפניך... בחמלה רבה- אמונתך".
אני מודה להקב"ה בבוקר על האמונה שלו בי. אם אלוקים העיר אותי בבוקר- סימן שהיום אני יכולה להיות יותר טובה מאתמול. בחמלתו הרבה - הוא מאמין בי. מאמין בי שאני יכולה להיות היום יותר קרובה, בטיפ טיפה אפילו יותר מאתמול. שאם לא היה מאמין בי, הוא לא היה מעיר אותי הבוקר- לא?
ולא רק זה, יש לי תפקיד בעולם - ששום שכנה צדקנית לא יכולה למלאת. אני, אני עם הנפילות שלי, התאוות שלי, האופי , העצבים, המשפחה, הנתונים שלי- יכולה למלא תפקיד שאף אחת אחרת, צדיקה ככל שתהיה, לא יכולה לעמוד בו.
וכך אני יעמוד בבית הכנסת, ויצעק, יתחנן: "למענך- אלוקים חייים". עשה למענך - לא למעני. שאני ימלא את התפקיד שאתה רצית שאני יעשה בעולם, אל תשאיר אותי בשבילי - תשאיר אותי בשבילך. שהרי אני לא עוד אחת מבית הכנסת, ואין פה השוואה מול אחרות. כי יש לי תפקיד – רק שלי. ואני- מולך בת יחידה.
על החמלה הזאת, על האמונה הזאת. אני אגיד מחר בבוקר "מודה אני"...
]]>
