זה הזכיר לי אותי. כמה פעמים בחיים ניסנו להימלט מבעיה כלשהי, מצרה כלשהי מפחד עלום, ופנינו שמאלה ופנינו ימינה, רצנו קדימה, הלכנו אחורה, ללא הועיל, ניסנו להתעלם אך שוב- ללא הועיל. ולהפיך כמה פעמים חיפשנו תשובות לשאלות, פתרונות לבעיות במקומות רחוקים, כאשר לבסוף כאשר חדלנו לחפש - גילנו כי כל אותו הזמן, הפתרון היה פה, קשור להרגלינו פשוטו כמשמעו.
פעם בשיחה של רווקות דיברנו אני וחברה והיא אמרה לי את אחד הדברים היותר מאלפים ששמעתי, אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת" – ולכל אדם ואדם ישנו את בן דוד הפרטי שלו, את הגאולה הפרטית שלו שהוא צריך בין אם זה שידוך או פרנסה או כל ישועה אחרת. ואנו טורחים בחיפוש אחר הישועה הזו אך לפעמים לאחר שניסית כל כך הרבה, כמובן אין זה סותר את הצורך בהשתדלות, אך לאחר שאת שלמה עם האמת שלך שעשית כל השתדלות שצריך, עליך להסיח את הדעת, לדעת לשחרר וכביכול להסיר את האחריות מעל גבינו ולבטוח בורא העולם.
לעיתים ואפילו ניתן לומר לרוב אנו נראה כי התשובה הגאולה הפרטית שלנו הייתה ממש פה, ממש אצלינו, ואנו רק לא שמנו לב ורצנו לחפש, טרחנו וניסנו ליצור תשובות ובעצם ברחנו למצוא את מה שתמיד היה פה.
כולנו תקווה בשביל החתולה המסכנה כי היא השתחררה מהשקית, וראתה שהתשובה לפחד הגדול שלה היה פשוט מתחתיה, בדיוק כמו אצלנו. כי לו רק הייתה עוצרת ונניח היה לה את היכולת להבין שהתשובה לפחד הגדול שלה, לא תמיד נעוצה בעשיה אלא בהסחת הדעת.
]]>
