להתבוסס בכאב זה לקרוא כל פרט שמתפרסם, לצפות בכל סרטון אפשרי מהלוויה, לדסקס את כל הפרטים האחרונים עם החברים בעבודה, וכן- להצמד לכל מה שצהוב, וחופר ומתעמק בכאב. האם יש בזה טעם? האם זה מוסרי? התשובה אינה חד משמעית.
לצמוח מן הכאב זה להחליט שממחר נקבל קצת יותר את השונה: נזמין את הילד המוזר מהכיתה של הבן, נשוחח קצת עם המנקה בעבודה, נאיר פנים לבן החילוני של השכנה.
לצמוח מן הכאב זה להעריך קצת יותר את קיומם של הילדים שלנו באשר הם: גם כשהם מתבגרים מעצבנים ווכחנים, וגם אם הם קטנטנים צרחנים מהאמבטיה בערב ועד הרגע שהם (לא) הולכים לישון. להצליח לראות את היופי, והשמחה,ותחושת המלאות ברגעים הקשי האלו, הרי מה היינו עושים בלעדיהם??? אמאלה.
לצמוח מן הכאב זה להודות ולשמוח עם המשפחה הפשוטה שלנו, זו שהיא לא מושלמת, ומבולגנת, ורעשנית ויש המון סידורים קטנים לעשות כדי שהיא תמשיך לתפקד, אבל היא פה, ואין יותר טובה ושלמה ויפה בשבילנו.
לצמוח מן הכאב פרושו לתעל את הצער למקום של צמיחה, זה כנראה מה שמצופה גם מאיתנו, ולא רק מקרובי המתים.
]]>
