ביום ראשון, המחוגים זוחלים לעיתם הפועלים עצלים יותר, אין כח, לא בא לעשות כלום.
ביום שני, אני מתלוננת מעט על ערימת הכביסה המיותמת, האדישה שאינה מגלה אימפתיה כלפיי, ניצבת באיתנות מאיימת מולי.
יום שלישי, נאמר עליו פעמיים כי טוב, נדמה היה כי הפקק בדרך חזור מהעבודה חשב לתומו כי ה"פעמיים כי טוב נאמר לשבחו והחליט לקחת את קרדיט הפקק לידיו. פקק ארוך בדרך הלוך, פקק שהזדחל לאיטו במסלול חזור. קוצי חוסר סבלנות דקרו את המחשבות על הספק עבודה שמתבזבז בזמן ההזדחלות בפקק.
ברביעי, ניהלתי שיחה שקטה עם ההד ה"חרש אילם" של חדרי בלב על רשימת ההזמנות שקיבלתי. "כמה חתונות ביום אחד, עם חלוקה בלתי מוצדקת, האחת בקרית ספר, השניה בירושלים. מילא לרקוד על 2 חתונות בערב אחד. אבל מדוע לקינוח הוזמנתי בערב זה גם לבר מצוה של מקורבים בבני ברק"?
ביום חמישי ישנם כאלה המרננים בזמר ובמחול שזה יום חג. רק שאצלי יום חמישי מהווה "חגיגה" עמוסה. מרוץ קניות, בישולים, סידורים, כביסות, השלמת שיחות טלפוניות, ניירת, הכנת קינוחים ועוד ועוד, ג'וגינג סידורים תקראו לזה.
כמה פעמים מצאתם עצמכם שחים בלחש או אפילו בקול ואומרים: "אין לי כח יותר"? הזבנזים פרופורציונלים שהחיים מזמנים החליטו להשיב במקומי על השאלה הרטורית. על כל יום שהתלוננתי קבלתי "ליטוף" הסתכלות של צד אחר מהחיים.
מחול ידיעות ומראות מהחיים טילטל אותי וסחף אותי לשירת נשמת כל חי תהלל לשמו, לשמך מלכנו. הידיעה המטלטלת על אדם קרוב שחלה במחלה גרמה לי להודות על עיפותי ולכוון ביתר שאת בתפילת הבוקר "מודה אני".
סרטון של הזמר אברהם פריד בביתו של ילד חולה גרמו לי להודות על הילדים הבריאים שלי ועל היכולת להתעייף מטורח מסירות אמהית. שמעתי את ההספד בהלווית בעל החסד הגדול מוטי זיסר, מלווה במנגינה נוגה ולא יכלתי להשאר אדישה מול חכמת אנשים שידעו למלא חייהם במטען זכויות של חסד.
פתאום השביזות של יום ראשון נהפכו לצעדי מחול של מילות התפילה והשיר "כל זמן שהנשמה באפי מודה אני לפניך". נמצא הכח לרקוד על כמה חתונות בערב אחד, ערימת הכביסה נהפכה למלטפת, הפקק הארוך איפשר למחשבה החיובית להשתחרר.
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים".
(נ.ב. שונאת להתלונן, אבל הנושא חייב אותי לעשות כן, מודה אני גם על כך).
]]>
