את אודליה אני פוגשת בגלריית 'אמנות ואמונה' ביפו, רגע אחרי סיום תערוכת ציורים מדהימה פרי ידיה. אודליה, אישה קטנה ונמרצת מלאת חן וחיות, יושבת מולי ודומעת, "שנים רבות חיכיתי לרגע הזה, בו אוכל לתת ביטוי לרחשי הלב, לרגשות המבעבעים ולאמנות בית אמי השזורה ביצירותיי". היא אומרת.
אני שומעת משהו מעניין.. סיפורי בית אמא תמיד היו קרובים לליבי .
"אוהבת סיפורי יציאת מצרים?"- היא מחייכת, "גם למשפחתי יש סיפור יציאת איראן מרתק. הורי עלו מטהרן". אודליה מתרווחת בכסאה ומתחילה לספר;
"אמי היא בת למשפחת הללויה החשובה, שהיתה מוכרת בזכות סבה של אמי, המקובל רבי שמעון הללויה, רופא טבעוני שרקח תרופות לכל דורש. סבי הצדיק עזר לכולם, לעולם לא נענה על ידו אדם בשלילה, תמיד ריפא כל מבקש בנפש חפצה.
פגשתי בארץ תופרת איראנית שסיפרה על קמיע שקבלה מסבא, למען תלד בן זכר ואכן הבן נולד, עלה לישראל וכיום הוא בעל חנות משגשגת בכיכר המדינה.
סבי המקובל עסק בצמחי מרפא מתבלינים איראניים וכל ילדיו היו רופאים או רוקחים. משתפת האמנית. אשתו, סבתה של אמי, גידלה אותי עד גיל 5 וחצי, מתמוגגת אודליה. אכלתי מידיה, קבלתי ממנה חכמת חיים וידע מהתורה, קבלה, זוהר, פתגמים והמון אהבה. כמוה גם אמא העבירה אלי הרבה מהתחושות והטמיעה בי את מהותה".
ב- 1952 נרשמו הורי אמה של אודליה האמנית, לעלייה לארץ. בהגיע תורם בקשו מהם להגיע ל"בהשטה" ( גן עדן), בית עלמין מחוץ לטהרן, שהוסב למקום איסוף למבקשי העלייה. בבית העלמין הם שוכנו בצריפים מספר חודשים, עד המשך המסע. "סבתי ספרה לנו רבות על חדר שטיפת המתים לידו שוכנה ועל חוויות בית הקברות שהיו מנת חלקם בחודשים בהם ציפו לעלייה. המראות הקשים שראתה בחודשים ההם ליוו אותה שנים רבות. לאחר חודשים במחיצת קברים ומתים המשיכו אמי ומשפחתה במסכת הנדודים בדרכם לארץ הנכספת. בדרכם עברו מסע של ימים ולילות באוטובוסים מקרטעים וברכבות ישנות שעברו ביעף בהרים ויערות עד, כשברקע יללות תנים וחיות טרף. בהגיעם לטורקיה הועלו ברוב אושר לאנייה שלקחה אותם לארץ הנכספת."
את המסע באנייה, לא שכחה אמא של אודליה שהיתה ילדה קטנה, מעולם. בתוך טראומת הטלטלות היא התנחמה בסיכת מסרק מיוחדת שקבלה מתנה מסבתה. בעת ההפלגה נפלה הסיכה למים ונעלמה מחייה. "אמא ישבה ובכתה אותה בלי יכולת להירגע", מספרת אודליה, "עד היום זוכרים היא ואחיה את הסיכה שנעלמה ודומעים בהיזכרם בבכי המרורים של הילדה הקטנה למודת הסבל."
בהגיעם לשערי ארץ ישראל נפלו בני המשפחה לארץ בדמעות אושר, מנשקים את אדמת הקודש. שליחי הסוכנות שעזרו להם לקחו אותם לתל אביב, מושבה קטנה בתחילת דרכה. החיים בתל אביב היו קשים מהחיים בטהרן אך הכל היה שווה כדי לזכות לחפון את אדמת ארץ ישראל ולהגשים חלום של דורות. ארץ ישראל.ומאז אני פה", מחייכת אודליה בביישנות, "נולדתי אמנם בתל אביב אך נשמתי נמצאת וחיה באיראן".
קשה להשתחרר מהסיפורים אותם אני שומעת לראשונה. ואביך, איך עלה? אני מתעניינת..
"אבא גם עלה במסירות נפש", ממשיכה האמנית, "היה חניך בבית הנוער היהודי בטהרן ולמד עברית במחתרת. מגיל קטן כסף אבי לעלות לארץ ישראל, מושא חלומותיו, אך הוריו סרבו לאשר לו. המצב בארץ היה קשה והחיים בפרס בתקופה זו היו די נוחים, לא היתה סיבה לעלות לארץ ישראל שהיתה אז לא זרועה. אך אבי התעקש ובגיל 13 הודיע להוריו, אני עולה לארץ ישראל."
בסמוך ליום הולדתו ה- 18, לאחר שנים של הפצרות וציפייה קבלו אביה והוריו אישורי עליה לארץ ישראל. את אושרם קשה היה לתאר. לפני יציאת איראן הם בחרו מזכרות חשובות, כשאת ביתם על חפציו ורהיטיו הרבים, השאירו מאחור, עם ים של זיכרונות וגעגועים.
בדרך להגשמת חלומה חוותה המשפחה טרגדיה קשה כשאחד מבני הבית לא שרד את ההפלגה ונפטר באנייה. מיד בהגיעם לחיפה הובא בן המשפחה לקבר ישראל כשכולם סביבו בוכים מרורים על האבדן המצער. תחושות כאב קשות שהתערבבו עם אושר אין קץ על כך שזכו להגיע לארץ הקודש.
אני עוצרת לרגע, לוגמת מכוס המים הקריסטלית שמונחת לידי, נפעמת מהסיפור שנחשף בפניי, ואודליה ממשיכה.
"אבי האהוב הוריש לי אוסף בולים בן 100 שנה, הכולל אוסף נדיר של משפחת המלוכה באיראן- משפחת פהאלאבי המפורסמת. האהבה לאיראן מושרשת אצלי בדם, ההשראה לאמנות שלי באה משם. הוריי תמיד תיארו את המנהגים והרחובות, את הסיפורים, הפתגמים והמוזיקה, עם הערצה ליופי הטבע הפרסי. הכל ירוק, מפלי מים, עושר טבעי, אפילו המטבח הפרסי מחובר מאוד לטבע. הוריי המשיכו את המסורת עליה חונכו וניהלו בית דתי. בשבתות, כשהייתי שומעת מבית הכנסת את הפסוקים 'ימלוך ה' לעולם אלוקייך ציון לדור ודור הללויה', ידעתי שאבא מגיע בעוד רבע שעה. הסלטים והירק, כולל הצנון ובצל ירוק, צריכים להיות מסודרים למשעי. את הדיוק ואהבה לתרבות ירשתי מאבא".
דברנו על היציאה לחירות של הורייך, אך מה מסמלת עבורך המילה הזו, חירות?
"חירות אמתית ארגיש כשהגבולות יפתחו, משיבה אודליה נרגשות, כשאצליח לשוב עם הוריי למולדתם ואגשים את חלומי שהוא חלומם: העלאת עצמות סבי המקובל- לארץ ישראל. אימא רצתה להעביר את העצמות של הסבא שלה, הרב המקובל לבית משפחת הללוייה, לישראל - ואז קרתה המהפכה. לא הצלחנו למצוא את קברו, גם לא באינטרנט ולא דרך אנשים. מצאתי בפייסבוק בחור אסלאמי שהיה מוכן לגשת לבית העלמין היהודי בטהרן אולם הוא נתפס ולא אפשרו לו להיכנס. הם די נזהרים להתכתב בפייסבוק כי יש עליהם מעקב. נותרה לנו שם משפחה אחת באיראן, ולי נשאר פצע פעור.
הלוואי שיום יבוא ונגשים את חלומה של אמא – ונזכה לחירות השלמה". דומעת אודליה.
אני מרגישה שהילדות מלווה אותך גם לאחר עשרות שנים, מה הזיכרון שנחרט בנפשך מאז?
"אני זוכרת את סבתה של אמי, אשת מקובל גדול באיראן. היא נהגה להגיע לישראל ולישון בסוכה בחצר בנה, סבי. כילדה בת 5 לא הבנתי מה פשר העניין של שינה על ספסל בסוכה. היא נהגה להאכיל אותי בחתיכות לחם טבול בביצה רכה, בין קפיצה בחבל, גומי ולבין משחקים נוספים. לראשה עטויה מטפחת בד לבנה מבד עבה, ממש כמו חיתול פלנל שנסגר בסיכת ביטחון תחת סנטרה".
האמנות שלך מדהימה, אני לא מפסיקה להתפעל! מתי התחלת לצייר?
"בסביבות גיל 5 הבנתי שאני מציירת יפה. הגננת אהובה אהבה אותי, וציוריי היו נתלים בגן. בבית הספר אהבתי את צבעי הפנדה, את מגעם הקטיפתי על הנייר. ציירתי ממש בכל הזדמנות הרבה לפני שידעתי שיום אחד המקלדת תהפוך למעין עט פיילוט 0.5. בבית הספר וגם בצבא תמיד הייתי בוועדת קישוט. בהיותי ילדה בכיתה ו', הכיר אבי באופן אישי את בנו של סטימצקי, וסיפר לו שאני אוהבת לצייר. בתמורה הוא שלח לי ספר באנגלית על עולם האמנות עם סיפור על כל צייר, והקדיש לו אותו בחתימת ידו. והיו צריכים גם לשמור עלי... לא אשכח כי בסביבת מגורינו, היה בחור שצייר על קישואים גדולים מיובשים – אותם היינו הופכים לעציצים.
בתקופת צעירותי לא היו כלים טכנולוגיים מתקדמים כמו שיש לנו היום. ואף שידעתי כי יום אחד אעזוב הכל לטובת ציור, לטובת חיבור למהות, לנשמה, לנפש, לעדינות, למסר ולרכות, פניתי לעולם ההייטק. אני אדם ריאלי, וידעתי שצריך להתפרנס. המציאות הכלכלית לא היתה פשוטה. בשנת 1989 רציתי לעזוב את ההייטק לטובת אמנות. המנהל התריס בי כי לא אוכל לחזור אם אתחרט. דחיתי זאת. 25 שנה הייתי בעולם המחשבים".
מהו תחום האמנות האהוב עלייך ומדוע בחרת דווקא בו?
"מטבעי אני אדם מאוד אוטודידקטי. סקרנית, אמנית רב תחומית, כך שאני לומדת בהתנסות ומקבלת תובנות תוך כדי תהליך הלמידה. מחוברת למוזיקה הפרסית בכל נימי נשמתי. אינני מסוגלת לעבוד ללא מוסיקה שקטה ברקע - זה מהווה עבורי השראה. כך גם גדלתי ואף הכנתי שיעורים כתלמידה".
טבע, נופים, עדשת מצלמה, יומנים שירים ומחשבות
כל חייה ראתה אודליה את הדברים בעין לא טבעית. "מעץ אחד יכולתי להוציא 50 תמונות בו זמנית ובכל תמונה הבדל שלא היה בקודמת", היא מסבירה. "אני מצלמת כל דבר, מסריטה רגעים היסטוריים וחד פעמיים, וכמובן מציירת."
"אני אוהבת יותר אבסטרקט. יש לי שם חירות אמתית, דרור לרגשות, שחרור מוחלט, חוסר נוקשות, ללא תכתיבים או חוקים. אני אוהבת מיזוג, שילובים, קומפוזיציות ולראות את הדמיון המקורי של האמן ולנסות להבין מה עבר לו במחשבות."
"אני אוהבת לעסוק בנפש האדם, ועדינות מספרת עבורי הרבה. הטכניקה שלי היא ציור באצבעות. אני אפילו מתאפרת עם האצבעות. מאוד אוהבת את המגע על הבד ואת רכות המכחול, אם כי בשנים האחרונות מציירת הרבה מאוד דיגיטלי. בציוריי יש הרבה מאוד מוטיבים של קודש. הפצת יהדות חשובה לי, וכל חיי עשיתי זאת בסתר ובשקט. קרבתי המון אנשים לבורא עולם בכל דרך. "
פטרן – מאופיין בשימוש במוטיב עיטורי שיכול לשמש הדפסים לטקסטיל, מצעים, בגדי נשים, תיקים, נעליים, מפות, קרמיקות. "יש לי חלום לאופנת נשים במגזר הדתי. יש לי המון ציורים רוחניים עם אותיות הקודש שמוטמעות בין הצבעים. פסוקים מתהילים, פסוקים מהתפילות, מאפייני שבת וחגים".
האמנות היא אוצר רוחני ושל אודליה מושפעת מאמנות פרסית מינטאטורית וקליגרפיה.
את משקיעה המון עומק ומחשבה בבחירת היצירות שלך, ספרי לנו על תהליך העבודה שלך...
"לאורך כל יצירה שלי מוטמעים שיח ומונולוג עם בורא עולם. לא פעם אני מועדת בתפילת העמידה עם הבזקים ומראות לציורים שלי. פתאום מגיעים רעיונות ופתרונות למשהו שתכננתי. אני בעיקר מציירת ועושה זאת בצבעי שמן ואקריל הנוחים לי מאוד. אני מאוד מחוברת לאמנות איראנית, ספרות, שירה וציורים. נהגתי לטוס לתורכיה כדי ליהנות מנופיה של איראן שמאוד דומה לה. טסתי ללוס אנג'לס, לאיזמיר ולאיסטנבול. באחד ממסעותיי הציעו לי להינשא על הנייר עם מכר המשפחה כדי לקבל דרכו דרכון שוויצרי וכך אוכל להיכנס לאיראן. אני דוברת השפה ולא תהיה לי בעיה. לצערי הפחד השתלט עלי ולא עשיתי זאת".
איך את רואה את השליחות שלך באומנות?
"אני מציירת בצבעים שמחים ותמיד רואה בעיני רוחי כיצד הם משמחים. לדוגמה אם הציור היה תלוי במסדרונות בית חולים, זה היה מדהים כי הצבעים שאני משתמשת בהם הם צבעי ריפוי כגון סגול, ירוק ותכלת שמרגיעים מאוד. אני מציירת באופן שמח ואופטימי שמפיח תקווה. אני תמיד מוכנה לתרום ולייפות את העולם. אני מאמינה שהכישרון אינו שלי – אלא מתנה מבורא עולם. אני רק הכלי, הצינור שמעביר את רצון הבורא להיטיב עם הבריות".
מהי התגובה המעניינת, מרגשת או אפילו לא צפויה שקיבלת?
"אנשים מאוד מופתעים מקומפוזיציית הצבעים, מהיצירתיות, מהעדינות והאצילות לצד הססגוניות. חשים באמנות רוחנית חזקה, שמחת חיים ואפילו ריפוי. הם צוללים לתוך היצירה ונהנים לגלות בה דמויות, פנים ולהחזיק בה מכל צד. התגובה המרגשת ביותר היתה של אנשים שקיבלו השראה להתחיל לצייר בעצמם ונשאבו לאמנות".
האם את רואה קשר בין אומנות לבין תחום הנפש?
"בוודאי שיש קשר בין אמנות לנפש. לפעמים הציורים הם ראי של הנפש ושל תת המודע. יש מצבים שאנשים מציירים מתוך כאב ומתוך תהליכים שהם עוברים עם עצמם, עם אחרים ובכלל. בעזרת הציור הם מביעים את רגשותיהם, לפעמים בחירת הצבע הוא ניגוד מוחלט לצבע שאלבש בחיי היום יום. הנחת הצבע על הקנווס וליטוף המכחול בהחלט מרגיעים, אותי בכל אופן. אתה בורא יצירה חדשה ובבריאה זו יש מקום גדול לבורא עולם בשיתופו."
בורא – בריאה.
נראה שיש לך מעוף נדיר. מהי השראה בעינייך, ומהיכן את שואבת אותה?
"שטיחים, קישוטים, תחרות, צילומים שאני מצלמת, ים, טבע, פריחה, עצים, מחזוריות החיים, מעגליות רוחניות, בית המקדש, גן עדן, בורא עולם, הלא נודע, האינסוף, תחושות, פסוקים מהתורה, מהתפילה, מהמוזיקה ובעיקר מגעגועים".
ומהו הציור שאליו הכי התחברת ומדוע?
"אני כמובן מחוברת לכל ציוריי. כל אחד מהם מזכיר לי חוויה, מחשבות, טקסטורות, מצבות ותחושות".
מה היה הציור הראשון שמכרת ואיך הרגישה הפרידה ממנו?
"למען האמת, מעולם לא מכרתי את ציוריי. אני קשורה אליהם רגשית, אבל בהחלט תרמתי אותם בלב שמח".
את כל כך וורבלית, נעימה ומרתקת, שתפי אותנו במשהו שלא יודעים עלייך...
"אני מבשלת מעולה - גם בדרכים יצירתיות. מצלמת כל היום,
כותבת שירים, כשאני מציירת ציורי קודש וציורים דיגיטליים, אני מתקדשת ומבקשת מבורא עולם להנחות אותי בהנחת הצבעים. לרוב מציירת בצבעי סגול, תכלת וירקרק שהם צבעי הריפוי".
בנוסף מנהלת אודליה את דף הפייסבוק: my Iranian folklore, בו היא נותנת הצצה להווי ולתרבות האמנות של המורשת האהובה, איראן הרחוקה.
תרצי להעביר מסר לקוראות?
"חשוב ליצור ולהנחיל זאת לדורות הבאים: עם אמנות העולם נראה יפה יותר".
אנחנו יושבות עכשיו בגלריית אמנות ואמונה, מקום מדהים לכשעצמו. איך נחשפת למיזם? איך נוצר החיבור הקוסמי בינכם?
"חיפשתי מקום עתיק עם אופי, נשמה, קדושה וטוהר, שיוכל להכיל את הרוחניות שלי ואת האמנות העדינה שבוקעת מתוכי. לא רציתי סתם עוד גלריה. מיכל סדן הזמינה אותי לתערוכה בירושלים בבית 'אות המוצר'. לא שאלתי שאלות, עליתי לירושלים באופן אינטואיטיבי ומיד הבנתי שזהו מקומי ושם אני רוצה להיות. הגעתי לעומר ינקלביץ , לגלריית 'אמנות ואמונה'', וידעתי שרק אצלה התערוכה שלי תקבל ביטוי של מי אני באמת. הרגשתי שזה הכי מדויק. הצוות, המקום, הלוקיישן, האווירה, הקדושה, הכל התלבש במדויק - כמו אצל הקדוש ברוך ומאז הכל היסטוריה.
ב'אמנות ואמונה' אפשר לחוש את התוכניות של הבורא. צריכים סבלנות וסובלנות ואמונה גדולה. הבנתי מי היה בצלאל בבניית המשכן, מהי חכמה הלב ואיך בורא עולם שם כל פרט במקומו באופן מדויק. הבנתי שלאמנות אין מגדר, לאום, כי יצירתיות היא מאהבה לקדוש ברוך הוא נטו. נקי, טהור. וכשמחוברים לרוחניות הוא שם למעלה- דואג להכל".
מילה אישית לסיום:
"אני שמחה שנולדתי כיהודייה בארץ הקודש. ישראלית לכל דבר עם מורשת איראנית. אם לא עשיתי את תיקוני בעולם הזה, אבחר להיוולד שוב למשפחה איראנית חמה, ערכית, שורשית ומוצלחת".
'אמנות ואמונה' המקדם אמנים בראשית דרכם כמיזם קהילתי אקטיבי, ליווה את האמנית אודליה במשך תקופה ארוכה כשהוציאה תחת ידה את גוף העבודות העשיר וזו לה התערוכה הראשונה.
