האישה שרגילה להצחיק הייתה רצינית מאוד בדקות האחרונות של השיעור שלה: "מה זה 'אחרי מות'? מה התורה אומרת לנו לעשות אחרי מותו של מישהו? לחיות! להעצים את החיים. ואיך עושים את זה? שוב, לא סתם כתוב בפרשת 'קדושים': 'ואהבת לרעך כמוך'.
הנשמות הקדושות האלה מסתכלות עלינו מלמעלה ושואלות: בשביל מה הוקרבנו, אם הם שם למטה עוד רבים על שטויות, עוד שונאים? איך הם לא נותנים כבוד לאחר? לאישה, לבעל, לילדים, לזקן, למורה, לחייל הלוחם, ללומד התורה? כבוד!".
ואז היא מבקשת שנעשה משהו. "שכל אחת תשים יד על מי שלידה. קדימה, לא להתבייש, לא להתפדח. שימו יד אחת על השנייה ותגידו יחד איתי, ערב יום הזיכרון: הריני מקבלת על עצמי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'".
ובערך מאתיים וחמישים נשים, מבוגרות וצעירות, חילוניות ודתיות, מתחזקות ומתחלשות, במטפחות ובלי, בחצאיות ובג'ינסים, שמות באמצע תל אביב, בערב יום הזיכרון, יד על כתפה של מישהי שהן לא מכירות – וחוזרות אחריה מילה במילה, ומקבלות על עצמן לנסות לאהוב יותר.
(בתמונה: הרגע הזה, שלא עוזב אותי, בערב יום הזיכרון לפני שנה במרכז "שמיים" בתל אביב)
