שנה הבאה הגיעה, אך הכלה בוששה לבוא. הגיעו כולם, אבל לא כלת החלומות שלי. התנחמתי שכנראה בגלל שלא גדלתי עדיין, וכשאגדל עוד טיפה אזכה להיות כלה... אבל... גדלתי, גדלתי וגדלתי... ולא זכיתי עד היום להיות כלה.
כולם כבר היו כלות – גם בתחפושת וגם במציאות. החברות מהבי"ס, החברות מהשכונה, בנות הדודות ולאחרונה, אפילו האחייניות שלי... הן היו לבושות כל אחת בשמלה אחרת, וכל אחת מהן בחרה זר פרחים מיוחד אחר, היו יפות יותר, והיו גם פחות, אבל כולן היו כלות, יפות, לבנות, מאושרות, מרוגשות. מגשימות חלום. כל שנה הייתי אוספת לי ערמה של דוגמאות מתוך האוסף, למי אני רוצה להיות דומה שנה הבאה. וככה רגע לפני פורים הייתי מתרגשת כל כך, מוציאה את האוסף, מדפדפת בהנאה ושמחה כל כך, איזה חלום. אולי השנה אהיה כלה?!
באמת היה חלום. כל כך רציתי, כל כך בקשתי. אבל אמא לא אהבה. אמא אמרה, שזה לא מתאים וזה פשוט מידי ובכלל לא מקורי. לאמא היו חלומות הרבה יותר גרנדיוזיים להלביש את הילדה שלה. פורים זה היה היום המיוחד של אמא להעביר בו את מחשבותיה לעולם דרכי. כמו למשל, להתחפש לגזברית צדקה, למנהלת בית ספר, לשרה שנירר, לאשתו של הגאון מוילנא, לשרה אמנו, ואם לא זה ולא זה – אז לפחות לרבנית קדושה בת דורנו. זה מה שהיא רצתה, וזה מה שהיא גם עשתה.
בכל פורים מחדש, הייתי יוצאת החוצה עם קילו אביזרים ביד וקילו הנחיות ואמירות בראש, מסע כבד שהיה משא כבד... כמובן, שכולם נעצרו לידי, השכנים, הדודים, המורות, החברות. התחפושת שלי תמיד הייתה אטרקציה, וכולם, כולם התלהבו מהמקוריות שלא מאכזבת כל שנה מחדש ושאלו ונהנו והתענינו כל פעם מחדש... מי עשה, ולמה התכוון המשורר ומאיפה הרעיון המיוחד ואיזו יצירתיות וכו' וכו'... ואני שם, בתוך התחפושת הגדולה, לא הרגשתי בכלל את ההתפעלות הקולנית והמחמאות הנרגשות והתמונות שהנציחו אותי למזכרת. אני רק הייתי מסתכלת בקנאה על כל הכלות סביבי, שהיו רבות, ומתחננת בלי שאף אחד ידע, להחליף עם אחת מהן רק לדקה.
מה שלא ידעתי אז עדיין – זה את מספר השנים, שהחלום הזה ימשיך ללוות אותי. ולהישאר חלום. עד היום, 28 שנים מאז חלום הכלה הראשון שלי בגיל 4. בפורים אני כבר מזמן לא מתחפשת, אמא כבר לא בוחרת לי מה ללבוש ולמה להתחפש, אבל על אוסף הכלות שלי אני עדיין שומרת חזק, מחכה ליום המיוחל לבחור את השמלה, השמלה הלבנה עם הכתר ולצעוד תחת החופה.
]]>
