'אישה לבדה מול כל העולם'

"לא תמיד", הקול שלה מתרסק. "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר. מבינה?!". מבינה. ברור שמבינה. שתיקה בקו השני. אנחנו שותקות יחד. שותפות הגורל היא זו שמדברת כעת.

מירי היא חברה שלי

יצאנו לשליחות בערך באותה תקופה. היא שליחה זה 14 שנה באחד המקומות היותר נידחים על מפת העולם. מגדלת ארבעה ילדים מקסימים, אשר מידי בוקר מחייכים אל קרני השמש הזהובות, מישירים אל בעלה ואליה מבט בוטח, מתקינים את תיק האוכל על הכתף היציבה, מיישרים את ספרי הלימוד בידיים קטנות ו..יורדים ללמוד במקלט של הבית. היא המורה כמובן. בשבילם זו המציאות ואין ברורה ממנה.

במקביל, הופך הבית שלה משעה לשעה שוקק חיים ואורחים . מרינה שברחה מבעלה המכה ישר אל הבית חב"ד שלהם, סשה שנזרק מהבית והגיע אליהם. נטשה הנערה עם העיניים הגדולות והשותקות.. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של יאוש ומעל לכל, העיניים החשופות הממתינות לעיצה טובה ומילה חמה. מוכר. כל-כך מוכר. "מה יהיה"?, היא שואלת אותי. או אולי את עצמה. אבל מה זה משנה בעצם?!

"מחר פורים", היא נאנחת ולא מוסיפה. אין צורך. שתינו חוזרות כבאחת אל הפורים שהיה לנו בילדותנו: שלושים יום קודם החג כבר ממששים אריג אדום בוחנים בד של תכלת. שירה אדירה של כיתה שלמה, מחזות זמר על במת קרשים של בית הספר. מאות ילדים וילדות מחופשים מדלגים שלובי זרוע במדשאות, האצבעות הקטנות שלהם נוברות כבדרך אגב בתוך פרג של אוזני המן ומטבעות של שוקולד, הכתר לראשם נוצץ אך לא פחות ממנו, העיניים, מעגלים של שירה, רכבות של אחווה.

גם אנחנו חוגגים במעגלים עם הילדים, גם אנחנו מדדנו תחפושות אצל סורנדה החייט הנפאלי החייכן, מיששנו אריגים בתוך הכוך האפל שלו. שבנו הביתה חיברנו כיסא לכיסא והמחזנו את סיפור המגילה, פעם היינו קהל ופעם היינו שחקן. גם אנחנו הרכבנו רכבת קטנטנה ושרנו את שירי פורים בקול רם אולי רם מידי, כדי לחפות על השקט..

שישה ילדים כאן, ארבעה ילדים שם..

מירי חושבת עכשיו על פורים של פעם וכבד לה בלב. אולי גם לי. "מה יקרה אם נצא מכאן?", היא שואלת אותי פתאום. "מה יקרה אם נעזוב לטובת חיים נורמלים יותר?" המכלית הגדולה, המספקת מים לשכונת ה'טמאל' ספק צופרת - ספק זועקת, חוסכת ממני את התשובה. מיד לאחר-מכן מתנתק קו הטלפון, כמו תמיד ללא הודעה מוקדמת.

השמיים בחלון שלי כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון שלה נוטה השמש לערוב. בחלון שלי נראים הווילונות הסגולים של בית-חב"ד שממול נדים ברוח הקלילה, תרמילים ומקלות הליכה זרוקים בעירבוביא בפתח. על הספות יושבים החברים עם הגיטרות. אני מזהה את נעה בין היושבים, נעה שאך לפני שבוע הגיעה לנפאל כדי להתגבר על אובדן כואב. אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלה בין הקירות, והנה שלומי יושב ולומד יחד עם בעלי ולא, הוא לא חוזר בתשובה.. הוא רק יהודי! בצד יושבים אודי ורווית יחד. הם הגיעו לקטמנדו כדי להתגבר על משבר בנישואין ונשאבו אף הם לביחד הזה שקורה אצלינו. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של יאוש ומעל לכל, העיניים החשופות הממתינות לעיצה טובה ומילה חמה..

מבעד לחלון של מירי חגים פתיתים של שלג לבן חגים במערבולת אל מול גווני השקיעה. 'אני אישה פשוטה' מהדהדות לי המילים של מירי באוזניים 'אני בסך הכל אישה פשוטה'. גם היא חשבה כך 'אני מבינה פתאום' גם היא עמדה מול החלון של החדר שלה וחשבה שהיא אישה פשוטה. לא הבינה בכלל איזה כח אדיר יש לה. אילו עוצמות'.
כן, פתאום אין לי ספק בכך.

● ● ●

בחלון שלה, של אסתר, 2,370 שנה קודם לכן, נראו בבירור צריחיה העתיקים של הממלכה עצומת המימדים. רוח צחה נשבה מן הנהר פנימה וליטפה את פניה. ברקע נשמע כל העת רחש גלגלי הכרכרות המרופדות היוצאות ונכנסות את שערי הברזל העצומים ובין החומות נראו הבנינים הגדולים על אגפיהם רחבי הידיים.

טווסים זקופי-קומה מהלכים היו בעיבורי הגנים המטופחים, פורשים נוצות צבעוניות בין פרחי בר נדירים. ברקע טופפו כל העת בצעד חרישי נערי ונערות המלך סרים לכל גחמה בפנים חתומות, קדים בראשם במבט מושפל מטה. יין אדום מתוק נתון בכוסות בדולח מרהיבות ניצב על שולחן זהב עשוי תחריטי עץ.

בתוך כל זה עומדת הדסה, היא אסתר בחלון ועיניה כבויות . מן הקירות ניבטים אליה דיוקניהם המשורטטים של אבות השושלת הגאים כשהם רכובים על סוסים אצילים משובחי גזע שעורם מבהיק למרחוק. ארונות הקיר מלאים בבגדי זהב וכסף יקרים, אבני חן נדירות מונחות לראווה על מדף מוכסף. שטיחים עשויים שתי - וערב ארגמן ותכלת פרושים מכותל אל כותל. הרהיטים מרהיבי-עיניים. רצפת הבהט בוהקת.

ואסתר.. היא פוחדת כל-כך מיום המחר, אסתר רק רוצה הביתה. היא עוצמת את עיניה ומנסה לדמיין כיצד נראים היו חייה לו אבא ואמא היו נשארים בחיים. אביה נפטר כשעוד היתה ברחם אימה לאחר מחלה קשה. אימה מתה בלידתה אותה. אם היו לגעגועים צבע – שלה היו וודאי כתמים של לבן מטושטש. הזכרונות שלה מאבא ואמא מבוססים רק על הסיפורים שמספר לה מרדכי. זכרון של ממש חסר לה לאסתר ואין דבר שהיא מיצרה עליו יותר מכך.

היא יודעת ששפר עליה גורלה, זכות עצומה ביותר נפלה בחלקה לגדול בביתו של מרדכי. מרדכי שפרס עליה את חסותו עוד כשהיתה רכה בשנים העניק לה מחכמת ליבו, שמר עליה מכל משמר והביט בה בעיניים טובות שנה אחר שנה. כל יום במחיצתו של מרדכי היה עבורה שיעור של ממש באהבת אלוקים ואדם. דוגמא חיה בעבודת המידות. כל יום במחיצתו, טוב היה יותר מקודמו. איש משכיל ומלומד היה מרדכי מיושבי לשכת הגזית. שבעים שפות שגורות על לשונו. מידי יום היה יושב ומלמד את אסתר דרכו של עולם. מידי יום היה מעניק לה אך שפע וטוב. בית האבן הקטן שלהם, המלא תמיד באורחים ואנשים אשר באים לקחת עיצה טובה ממרדכי, ידע ימים מאושרים ושלווים.

את השמועות בדבר המשתה הגדול שערך אחשוורוש משך מאה ושמונים יום, אי אפשר היה לפספס. דיוקנו המדושן של המלך במשתה, כשהוא ישוב על כסאו העתיק של שלמה המלך תלוי היה על כל קיר וחומה. מפה לאוזן נלחשו סיפורים ונרקמו אגדות סביב עושרו האגדי אותו בחר להראות לפשוטי העם באותו משתה מפורסם. בפנים זחוחות הוא פתח לנתיניו את תיבותיו הכבדות בהן היו נתונים האוצרות והראה להם רוב עושרו. שישה בתי גנזים היה פותח ומראה להם בכל יום ויום. בני הממלכה מצידם נותרו פעורי פה. הפרתמים ושרי המדינות כורעים היו לצידו בשמלות לבנות, מעל ראשם נעו האילנות ושיחי הבשמים הפיצו ריחם המשכר למרחוק.

למרגלות הפרתמים מוצעות המיטות כפותות בכפתים של כסף וזהב. הסדינים הצחים שעליהן קשורים היו בחבלים של בוץ ונמשכים בלולאות של תכלת וארגמן. השתיה כדת היתה. 'יין עסיס' אין אונס.

גם אסתר, כמו כולם, חשה זעזוע עמוק יחד עם כל אחיה היהודים למשמע הידיעה כי כלי המקדש נלפתים בידיים גסות. גם אסתר כמו כולם נחרדה על עצם המחשבה כי בגדי כהנים גדולים נלבשו על זרים. אבל מי חלם אז שאותו משתה יחולל תמורה אישית גורלית כל-כך עבורה...?!

כשוושתי המלכה, נכדתו של נבוכדנאצר סירבה לבוא לפני אחשוורוש ונערף ראשה, שחו בהתרגשות חברותיה זו לזו את הסיפור בגינת הבית: "כל אחת מאיתנו יכולה להיות עכשיו מלכה" הן ליחששו בהתרגשות.

אסתר שמעה את הסיפור בחצי אוזן אך עסוקה הייתה אותה שעה בטיפול בבן השכנים שהיה חולה אז עד מאוד. היא ליטפה ברוך את שערו הרך היטתה שוב ושוב את כד המים אל גרונו היבש ושרה לו חרש. חוט של חסד כמו משוך היה תדיר על פניה וכתר של אצילות ריחף מעל ראשה. משפשטה השמועה על-כך שהמלך מחפש לו נערה מיהר מרדכי להטמין אותה בביתו ארבע שנים תמימות.

חושיו החדים רמזו כי אותו חן מיוחד שנתברכה בו אחיניתו ועליו השיחו הבריות זה לזה לא אחת, יעמוד להם בעת הזו לרועץ. קול יבחותיה הרמות כשנגלה מקום מחבואה ועיניה הקרועות לרווחה בשעה שתפסו אותה סריסי המלך ואחזו בה ביד גסה רדפו את מרדכי בלכתו בימים ובשנתו בלילות. המבט המבועת שלה הלך איתו לכל מקום.

"לעולם", הוא עוד הספיק ללחוש לאוזנה, "לעולם אל תגלי כי יהודיה הינך. יהיה אשר יהיה".

שבע נערות עמדו כעת לרשותה של אסתר יום ולילה בביתו של הגיי סריס, המלך שומר הנשים. הן טרחו סביבה כדבורים טרחניות. הציעו לה מכל טוב. פתחו לפניה את כל אוצרות הממלכה ולא חסכו ממנה דבר אך היא חייכה במבוכה ולא ביקשה לעצמה מאום.

כשעיניה מושפלות והילוכה איטי היא באה לפגישה הגורלית עם המלך. הוא הביט בה לרגע, צמצם את עיניו והורה לשים את כתר היהלומים לראשה, ככה זה. בשבריר של שניה משתנה עולם. לא? ברגע אחד ירד מסך שחור על חייה. בממלכה לעומת זו בירכו האנשים בהתרגשות על הבשורה. אצילותה של המלכה החדשה כבשה את ליבות האנשים כולם. חוט החסד מעל ראשה כמו נקשר והתלפף בליבות כולם.

אחשוורוש מצידו לא חסך ממנה את עושרו וכבוד מלכותו. עשרות משרתים ומשרתות הקיפו אותה מזריחת השמש ועד בכלל. הפאר וההדר שהיו מנת חלקו של המלך, מצאו דרכם אליה אך שוב, היא כלל לא שתה ליבה לכך "מי את המלכה אסתר", היו שואלים אותה אנשי הממלכה, "מי הוא אביך ומאיזו אומה את?", היה שואל אותה יום-אחר-יום אחשוורוש, אך אסתר זכרה את אשר ביקש אותה מרדכי וענתה בקול חלוש "יתומה אני גדלתי בבתים של אחרים זה כל אשר יודעת אנוכי".

מהרגע הראשון פגשו עיניה את עיניו הרעות של המן בישר לה ליבה רעות "זהו השר החדש אותו בחר המלך לרומם", לחשו לה נערותיה בהדרת כבוד. "זהו כעת המשנה למלך".

תחושה של אבדון וחוסר-אונים השתלטו עליה באחת, הוא מצידו הירבה לפקוד את הארמון, פסיעותיו גאות וחיוכו ערמומי, עיניו מתרוצצות אנה ואנה במבט חורש רע. הצלם הענק שענד על חזהו צבוע היה באדום עז ולא היה אחד שהעז לעמוד זקוף מולו. אך טבעי וברור היה לה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. גאווה עצומה ופחד מר שימשו בה בערבוביא.

היא ידעה כמה רב כוחו של המן וכמה השפעתו חזקה על המלך, היא חששה עד מאוד לחייו של דוד מרדכי היושב בשער המלך.

"המלך הסיר את טבעתו מידו", זעקה אליה בוקר אחד משרתת נאמנה וקמוטת פנים. "קשה להבין מה מתרחש שם בחדר אך כשהמלך בוחר להסיר את טבעתו, משהו גורלי מאוד עומד להתרחש", הסבירה. "מי נמצא שם איתו"? שאלה אסתר בקול חלוש. "המן", נשמעה התשובה הברורה. "שקים של כסף נשקלים שם על מאזניים ואגרות של קלף נכתבות במרץ". העננים הקודרים נדמו לה כעת לאסתר שחורים וכבדים מתמיד. עוד רגע ומבול ירד על הארץ.

מכאן הכל רק הלך והידרדר. הסוסים יצאו דחופים ביד הרצים. איגרות השמד נשלחו לכל מדינה ומדינה. בעוד מספר חודשים עומדים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן. העם כולו נכלל בגזירה. קול הבכי והמספד של מרדכי סחף אחריו כל יהודי ויהודי בשושן הבירה. זעקה גדולה ומרה נשמעה מקצה העיר ועד קציהו.

איש לא עומד להנצל הפעם מהטבח הנורא העומד להתרחש עליהם. אנשים נשים וטף ללא יוצא מן הכלל. ילדים טהורים יעמדו שורות שורות חסרי אונים ושותתי דם. המבט התמים בעיניים שלהם יבקע רקיעים. כל אחד ימצא את מותו על פי גחמת הרגע של האויב. מי במכות חרב מי בתליה מי בחנק ומי בשריפה. כולם יעמדו מופקרים לגורלם ולחוד החנית. הדם האדום שישפך יצבע ימים ונהרות.

"את היא השליחה שלנו!!!", זעק לעברה מרדכי הבוקר כששק של אבל מהודק לגופו. "את היא התקווה היחידה. את ההצלה של העם הנבחר". עיניו לוהטות למולה. "מי יודע אסתר.. מי יודע אם לא לעת כזו הגעת למלכות", הוא מניע את ידיו מעלה והאפר לראשו נראה שחור יותר. "אין מקרה בעולם. את נמצאת כאן מסיבה מסויימת. הגיע הזמן אסתר. לכי עוד היום את החצר הפנימית ודברי עם המלך. העם היהודי בעולם כולו נושא אלייך היום את עיניו".

הדמעות בעיניה של אסתר מטשטשות לה את הראיה. הרגליים שלה כבדות והיא נופלת ארצה על רצפת הבהט הבוהקת.

"לפעמים, לפעמים זה כבר קשה מידי", היא לוחשת לו למרדכי והקול שלה נשבר. גם קולות ההילולא והשחוק הנשמעים מן החדר הסמוך לא יכולים לו לכאב שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות "אני בסך הכל אישה פשוטה" היא מישירה מבט מפוחד אל מרדכי. "מצפים ממני לכל-כך הרבה ואני.. אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת, לא קורצתי מחומר שונה, לא ניחנתי בכוחות-על... לא תמיד..".

הקול שלה מתרסק "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר, אתה מבין "? מרדכי מביט בה בעיניים חודרות ומהנהן בראשו. הוא מבין אותה. וודאי שמבין, אבל היא השליחה שלו. היא השליחה של כולם. אל לה לשכוח זאת.

"מה יקרה אם אצא מכאן?" היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב איתך עכשיו את הארמון לטובת חיים נורמלים?" היא אומרת זאת אבל יודעת שלעולם לא תעזוב. היא הרי לעולם לא תפקיר את גורל העם היהודי בשום מחיר שהוא. חוט החסד השוכן תדיר על ראשה צבוע כעת ארגמן.

כעת היא עומדת בחלון, אישה לבדה מול כל העולם..

מחר היא עומדת לבוא אל המלך בשמלתה היקרה וראשה המורכן. היא יודעת היטב כי איש אשר לא נקרא אל המלך והרהיב את נפשו להגיע אל החצר הפנימית, אחת דתו של המלך להמיתו. חד וחלק . והיא... היא הרי לא נקראה אל המלך זה שלושים יום. רוב הסיכויים שמחר הוא יומה האחרון עלי אדמות אלא אם כן, אלא אם כן יושיט לה המלך את שרביט הזהב אבל קשה לה להאמין שזה יקרה.

● ● ●

כל כך הרבה מטיילים ומטיילות נאספים בבית-חב"ד בתלבושות ססגוניות. הבלונים משקיפים עליהם מלמעלה והליצנים מחייכים אליהם מן הקירות. כתף אל כתף הם יושבים יחד . שרים שירים בעיניים בורקות. עמית, אלון, אבירם, ליאת, אילנה, הדר, רעות, אודי ורווית , נעה ,שלומי יעל ועוד חברים רבים שנפשנו נקשרה בנפשם ונפשם נקשרה בנפשנו.

צעירים וצעירות מכים ברעש גדול. מי בסירים ומי במחבתות כששמו של המן מוזכר במגילה, ליבם מזדעזע. שותפות הגורל של העם היהודי קושרת בין כולם. כשהרגליים יוצאות במחול רועדים אמות הסיפים. שמחה אמיתית של שבת אחים גם יחד אופפת את בית חב"ד, הנה אני רואה את הילדים שלי רוקדים גם הם מורמים על כתפי המטיילים והם שמחים כל-כך. שמחה תמימה ופשוטה שרק ילדים יכולים לשמוח!

השמיים בחלון של בית-חב"ד כבר נזרעו כוכבים בוהקים, בחלון של מירי נוטה וודאי השמש לערוב. אט-אט נאספים ראשוני האנשים אל בנין הקהילה שלהם, פתיתים של שלג לבן חגים במערבולת אל מול גווני השקיעה. הנה מאשה שכף רגלה מעולם לא דרכה בבנין הזה פסיעותיה מהססות על המדרך. הנה אורי שאך אתמול צעק בקול גדול שנמאס לו להתבדל והוא כמו כולם יש לו סידור קטן ביד.

שירי ניגשת אלי ונעמדת לצידי נשענת גם היא על החלון. היא מחופשת למלכה עם כתר גדול על הראש, מיד אני מבינה שיש לה משהו חשוב לספר לה. היד שלה רועדת "אני חוזרת הביתה", היא אומרת. "הזמנתי כרטיס" מילים פשוטות אבל כל-כך הרבה מקופל בהם.

חמש שנים לא היתה שירי בבית, חמש שנים טרקה פעם-אחר-פעם את הטלפון להורים הדואגים שלה. היא השאירה אחריה את הבית ומנהגיו מאחוריה והלכה לחפש עצמה בארץ-קדם. התגלגלה בין רגב סלע לצלע הר, הכי רחוק שרק אפשר - עד שהגיעה אלינו לכאן: בחורה כחושה למראה, הגוף שלה מלא קעקועים וניקובים, החומרים אותם צרכה ברחוב אכלו את גופה אט אט, הלכה לאיבוד בתוך עצמה.

בתחילה היא היתה יושבת אצלינו בעיניים קרועות לרווחה, מתבוננת על נקודה כלשהיא על הקיר נאחזת באותו הקיר כבחבל הצלה. לקח זמן עד שהחלה לדבר עד שהצליחה לשתף, כשזה כבר קרה זה הפך מהר מאוד לשיחות אל תוך הלילה יחד עם צלחת של עוגות שמרים ותה ירוק, ארוחות חמות והכי חשוב: הרבה מאוד אהבה - אהבה ללא תנאים. כי זה בדיוק מה שביקש מאיתנו הרבי מליובאויטש כשהקים בתי חב"ד בכל נקודה בעולם: שאף יהודי לא יהיה בודד, שאף אחד לא ירגיש לבד. השאר כבר ייעשה מאיליו. כי אין דבר חזק יותר מאהבת אנשים טהורה.

והנה מחרתיים, בשעה הזו, תהיה שירי תלויה בין שמיים וארץ בדרכה הביתה אל אבא אמא והמשפחה, בתחילה וודאי יהיה לה קשה השכנים יתלחשו והלשונות ידברו אבל היא חזקה והיא תתגבר. כי מה שעומד לה מול העיניים עכשיו - הוא 'להקים בית כזה בדיוק' ככה היא מסבירה לי. היא גם רוצה להיטיב עם אנשים, היא גם רוצה לחולל שינויים.

"בשביל זה אני חייבת לחזור לנקודה בה הפסקתי", היא אומרת בנחישות. "בשביל זה אני מוכרחה להתקדם", היא מישירה אלי מבט כחול בעיניה היפות. אני מעריצה אותה על האומץ שלה, כמה שהיא חזקה. שרביט הזהב ביד שלה רועד אני נוגעת בו בשרביט בנגיעה רכה.

אין דבר כזה 'אישה פשוטה'!

ופתאום אני כל כך רוצה לקחת איתי עכשיו את שירי אל מירי החברה שלי מבנין הקהילה יחד שלושתנו נצא אל אסתר, אסתר העומדת שם בחלון כל גופה רועד והיא פוחדת כל-כך מיום המחר. לו רק יכולנו לאסוף את ידיה הרועדות של אסתר ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה. שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים, בטח שלא אישה פשוטה!!! לספר לה שכל-כך הרבה נשים חזקות יש כיום בעולם. נשים חזקות שבטוחות שפשוטות הן, לספר לה שכל-כך הרבה נשים שליחות יש שרק רוצות חיים נורמלים והן באר מיים חיים לנפש צמאה. היש נורמלי מזה?!

"מחר", נלחש לה כשנגיע אליה: "מחר בבוקר תבואי אל המלך והוא.. הוא יושיט לך את שרביט הזהב. את תראי! " אין לנו ספק בכך. הרי יום-יום מושיט אלינו המלך את שרביט הזהב ואנו נוגעות בו בשרביט, בנגיעה רכה. נכון?