וכמה את מתמלאת בכוחות בשיחותייך עם חברות אחרות, שבזמן דיבורן את כבר רואה את הדברים מתגשמים, כי זו אשת מעשה שרק מפתיעה מעבר לדיבורים.
גם אלו מביננו שרוצות לבצע, לפעמים מחוסר תשומת לב מבזבזות אנרגיות רבות מדי על דיבורים, ומרגישות בהמשך כאילו ועשינו המון, ולאכזבתנו קולטות מאוחר יותר שהשארנו זאת רק בדיבורים למזכרת. נתחיל בדיבור למה לא? אך נמהר לעשות ולקיים! הסיפוק יהיה פי כמה וכמה!
הדבר חשוב בכל נושא ובמיוחד במידות, במעשים טובים, וכן בשיטות חינוך המתחדשות חדשות לבקרים, טוב יהיה אם לא רק נלמד ונדבר עליהם אלא נמיר זאת למעשה.
פרשת השבוע – פרשת ויקהל מחדדת לנו נושא זה, בכותבה על בני ישראל שהביאו את תרומתם למשכן: "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לה,י) אדם הרוצה לקיים מצוה, עליו להיות "חכם לב" ולקיימה בזריזות כי אם יתחיל מדי לדבר ולהתעכב עד שיקיים את המצוה, עלול הוא לגרום למכשולים ועיכובים שונים, שלא יתנו לו לקיימה.
לכן כתוב: "וכל חכם לב בכם" – אדם חכם שרוצה באמת לקיים את מצוות ה', לא ירבה מדי בדיבורים אלא כהמשך הפסוק: "יבואו ויעשו" – יעשו מיד בזריזות... (הדרש והעיון)
נמהר לעשות כפי שאומר הגאון מוילנא (בפירושו על משלי י,ח) שאדם המתעכב מלקיים מצווה יתחיל להתלבט, ואז יגיעו מכשולים שיפריעוהו מלקיימה. ולא רק בקיום מצוות, אלא כעצה לחיים, יש זמנים לדיבורים, ויש זמנים בהם הדיבור לא יועיל ואולי גם יזיק ויעכבנו ממעשה.
כאותו משל נחמד על החתול שגנב נתח בשר מן הסיר, הטבח שראה זאת התחיל לדרוש: "מה עשית? הבשר הזה כה יקר! וכמה עבדתי עליו! במה אכבד את האורחים שיגיעו? ואיך הנך לעבור על איסור גזל?!" ועד שסיים הטבח את הטפות המוסר, לא נותר זכר מנתח הבשר, והחתול הודה לטבח על הסעודה הדשנה על רקע דברי תורה...
המשל משעשע אך לא פעם אנו נוהגים כך מחוסר תשומת לב, כשהילד נופל לדוגמא ואנו מטיפים לו מוסר במקום לטפל בו ראשית ולהרגיעו, ובזמן המתאים להעביר את המסרים כשהילד יהיה מסוגל לשמוע.
לא אשכח שלאחר שירדתי 40 קילו רציתי להוריד עוד 28 קילו בערך, והמון דיברתי על כך לחברותיי הקרובות, עד שאחת מהן אמרה לי משפט שעליו אני חייבת לה עוד 20 קילו שירדתי. וכך אמרה: "שמת לב שאת המון מדברת על הדיאטה, ובאמת ירדת כבר המון, אך מה את עושה כדי שאכן תמשיכי לרזות?". הבהרתי לה שאם הייתי רק מדברת לא הייתי יורדת 40 ק"ג, אך היות ואינני מצליחה להוריד עוד אני מחפשת אחר העצה הנכונה ולכן משתפת את הקרובות אלי, והנה קיבלתי אותה ממנה, לחפש מה עלי "לעשות" כדי שאמשיך לרזות.
ואכן חיפשתי ובדקתי למה אינני ממשיכה לרדת על אף שאינני מרבה לאכול, ואז גילו שמרכיב מסוים במזון לא טוב לי, וברגע שהורדתי אותו מהתפריט – הירידה הייתה מהירה. הודיתי לחברתי על המשפט שהביא אותי מדיבורים – אמנם במטרה של חיפוש עצה – לפתיחת החשיבה לאפיקים חדשים וחיפוש אחר העצה שהובילה בחסדי ה' לשינוי. והדבר נכון לכל אחת, אצל אחת הפתרון יהיה בטיפול, אצל השניה בשינוי תפיסת חיים, וכן הלאה. לא ניתֵן לדיבור לתקוע אותנו, אלא נהיה "ברוך אומר ועושה"...
מה חבל שאנשים רבים היו מסוגלים לעשות רבות, אך הכול נשאר בדיבורים, כי לא רבים הם האנשים שמדברים ועושים.
כפי שרואים בהמשך הפרשה שאומר החיד"א: שהתורה מציינת כפלא, שמכל בני ישראל שרצו לתרום למשכן, לא היה אף אחד שנשאר רק ברצון ולא הביא בפועל את תרומתו – אלא כל מי שרצה לתרום – אכן תרם. והדבר מרומז בפסוק: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (שמות לה, כא) – כולם הוציאו את מחשבתם לפועל.
ולמה זה פלא? כי רבים הם נמנים מבין האנשים הרוצים "לעשות", מתכננים ומדברים אך לא עושים.
אך אל דאגה, אנו הנשים מסוגלות להיות שונות... כפי שרואים בהמשך הפרשה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" (שמות לה,כב)
אומר המלבי"ם: כשבאו האנשים לתרום מצאו שם כבר את הנשים, שהזדרזו להביא את תרומותיהן למשכן, כך נהגו נשות אותו דור, בזמן חטא העגל כשהתבקשו להביא נזמיהן הן סירבו, אך בשביל המשכן היו הן הראשונות לתרום בשמחה את מיטב תכשיטיהן.
איזה גדולות היו כבר הנשים מאז, לא לחינם נִגָאֵל בזכות נשים. ננסה לדמות לנשות המדבר ולהפוך הדיבור למעשה, ננצל את תשעת הקבין של שיחה שקיבלנו לדיבורים מועילים, ולא כדי להתקע בדיבורים ולקלוט ששנים דיברנו, חלמנו, קיוינו, דמיינו, וכתבנו תוכניות אך נשארנו ב"הכול דיבורים"... לא חבל?!
ולא רק בנושא הדיאטה, אלא בכל תחום, וגם בדברים החשובים פי כמה מדיאטה... נשתמש באנרגיות שבנו לעשיה בזריזות, ננצל את ההזדמנויות הנהדרות שה' מזמן לנו, ונהפוך אותם למעשים. ואז נהנה מההספקים, מהעשיה הברוכה שמחייה, מהסיפוק האדיר שמלווה את האדם שעושה, ונסיר מעצמנו ספיקות שמתעוררים מרוב הדיבורים שכשהם מוגזמים הם רק מעכבים. נוסיף חכמה על החכמה הטבועה בנו כנשים בישראל, ונהפוך למושלמות לא רק בדיבור, אלא גם בעשיה!
בהצלחה.
הרבנית אסתר טולדנו מרצה בכירה ומחברת הספרים: שבילי השלום, שבילי טהרה, שבילי החלה ועוד. להזמנת הרצאות וסדנאות, הערות ולתגובות: manofbait@neto.bezeqint.net
]]>
