למחשבתי הספיקה הקשת f5 ב"מקלדת" ריענון הזכרון היום יומי בכדי להבין שבעצם אנו חיים במדינת "לך תוכיח". "לך תוכיח" או בתרגום המוענק לכך במסדרונות הביטוח לאומי "לך ושוב", לך תוכיח מסמכים שנגרסו במגרסת הימים.
מציאות "לך תוכיח" הזכירה לי הזמנה שקיבלתי לא מזמן בדואר, ההזמנה הזו לא נראתה כמו הזמנה לחתונה, היתה זו מעטפה רשמית עם החותמת הכחולה של המוסד שאמור להיות הבטחון שלכם וגם שלי, ה"מוסד לביטוח לאומי".
"שמא רוצים להעניק לי החזר מס כלשהו"? צהלה מחשבתי. הבטחון שלי נעלם כשפתחתי את המעטפה, הזמנה לחקירה, ריצדה הכותרת. "חקירה"? שאלתי את עצמי "במה חטאתי, אשמתי"? "כן, קראת נכון" ענתה לי הפקידה במוסד לביטוח לאומי באדיבות "יתר"
כשבררתי אודות כך.
"רוצים לחקור שאין לך חלק ונחלה ותרי זוזיי בדירה של סביך וסבתך שנמכרה לפני 20 שנה". הוכחת חפות מארכיון לא קיים."מהיכן בדיוק אוכיח זאת"? שאלתי את עצמי שאלה רטורית. אבל מה כל כך הפלא? זו הרי מדינת "לך תוכיח".
גם אותנו הדביקו בחיידק הזה. סמסים, הודעות ווצאפ, הכל מתועד בתאריכים שמורים, אפילו קיים תיעוד "מתי נראו לאחרונה". אימלים מתוכתבים, שלושה העתקים, אפילו יש מקור והעתק למקור, אף ארכיון הסטוריוני. חובת ההוכחה שוכנת בכל פינה, ברישום לתיכונים, בבירורי שידוכים ובכל משרד ממשלתי.
קעקוע מספר על היד, אשר נחקק בדם ובכאב יהודי לא מספיק כיום בשביל להוכיח למדינה כי ישיש בסטטוס סעודי בן 92, המקבל 81 אחוזי נכות רוצה לחוש כי הוא חלק מלב רחום של העם היהודי. השואה שלפני יותר חצי יובל לא כללה צילומי סלפי ותיעודים אלקטרונים.
לא נותר אלא להתבסס על תיעוד ה"עין רואה, האוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".
]]>
