בטבע האדם, קיים ניגוד בין היכולת של האדם לפעול לטובת הזולת, לבין היכולת של האדם לפעול עבור עצמו. כשהאדם שקוע בטובת הזולת וברצון להסב לו הנאה, האדם מאבד את הנאת עצמו ובכך הופכת פעילותו עבור הזולת, להיות לאידיאל, למשהו שהאדם מאמין בו אך ממוקם מחוצה לו.
תופעה זו, על אף היותה מרשימה, הינה מנוגדת לטבע האדם, אשר זקוק אף הוא להנאה, ולו לשם שמירה על איזונו הנפשי. אחת הבעיות הקשות בהתנהלות האישית היא, כיצד מגעים לאיזון בין החיים על פי אידיאל חיצוני, לבין החיים הזורמים הממלאים את נפש האדם בחיוניות רגשית.
מה קורה אצל הקב"ה, מהו היחס הקיים אצלו, בין העיסוק באדם (היהודי לפחות), למה שקורה אצלו? (אם בכלל ניתן להשיב על שאלה זו). באורח אינטואיטיבי, האלוקות נתפשת כישות חיצונית ביחס לאדם.
על פי תפיסה זו, האדם החוטא אמור להיענש, העם גולה, סובל וכדו'. והיכן האלוקים באותה שעה? לאמתו של דבר, למרות היות האלוקים ישות עליונה ומעלינו, היא איננה רק מעלינו, אלא גם חלק מאיתנו - מן האנושות כולה, ובפרט הדברים נכונים כלפי עם ישראל.
"האלוקות שבתוכנו" כמושג, נובע הן ממושג "האחדות", היינו ש"מלא כל הארץ כבודו" – כולל את נפשנו. ובנוסף, ניתן להבין את המשמעות של קיום ה-קל בתוכנו, משום ההזדהות שלו ית' עם הסבל האנושי בכלל ועם הסבל של עם ישראל בפרט. אין זה אומר שהקב"ה, בשל סבלו יוותר לנו על פשענו, שהרי הקב"ה חותמו אמת ומנהיג את עולמו על פי כללים, לפיהם עלינו לפעול, על פי כללי התורה המשקפים את תכתיביו המוסריים ואם ננהג באופן בלתי מוסרי, אזי נבוא על ענשנו.
אלא שיש עניין שיכירו כולם במלכות ה', משום שההכרה הזו לא שהיא תגדיל את ממלכתו במובן האגואיסטי, אלא שמדובר בהכרת האמת, בהתנהלות הבריות בלא פניות אישיות אלא על פי התכוונות של התורה הקדושה.
ואמנם, הקב"ה חפץ בהאדרת שמו במובן האמיתי, היינו: בהתנהגות שלמה – מצד האנושות - מוסרית וערכית שבשעה שיכירו כולם במלכותו – הדבר ישפיע באורח טבעי על התנהגות הבריות. לְשֶם גאולת העם, דרושה התערבותו של מנהיג אשר מסוגל להתעלות מעל המערכת החברתית, לחיות מחוץ לחברה ולהתנהל באורח מוסרי וערכי. כדי לקבל את דבר ה' ואת עצם קיומו, עליו להיות צנוע ולחשוב את עצמו ל-מאומה ("ואנחנו מה").
משה חושד בעם שהם לא יאמינו לו. כמו כן יבקשו לדעת "מה שמו" ואינו יודע מה ישיב להם. (ההתייחסות אל דבר כל-שהוא, מחייבת "שם"). משה אינו חפץ רק לספר לעם את הקורות אותו ואת דבר השליחות, שכן בכך אין תועלת ממשית.
משה רבינו הבין כי הגאולה של העם אינה יכולה לנבוע מסיפורים. הוא מן הסתם גם הכיר בעובדה כי העם האמין באופן כל שהוא באלוקים. ("ותעל שוועתם אל האלוקים"). השאלה של משה, אם כן היא, מה עליו לומר לבני ישראל בכדי שיפנימו את המסר העיקרי, היינו, שעליהם לחיות בטוהר פנימי בכדי שהעולם יתנהל באופן ההולם את התנהגותם. כדי שיוכלו להיגאל העם צריך להגיע לרמת אמונה בגאולה עצמה, ביכולת של האלוקים לשמש לא רק ככתובת לבכיות, אלא כמי שמנהיג את העולם באופן ניסי ובידו לשנות את פני הדברים באופן בלתי הגיוני.
על כן שאל משה: והם לא יאמינו לי. כלומר, לא שלא יאמינו לקיום של הקב"ה, אלא שאינם מאמינים בהשגחה פרטית, אינם מסוגלים לתפוס כי הקב"ה נמצא עמם בסבלם, נאנח עמם, וברצונו ממש לשנות את המצב רק אם ירצו בכך. לדוגמא: אדם מתפלל להיות תלמיד חכם. התפילה קיימת, אך הנס לא עשוי להתרחש באם לא יאות האדם לעשות שינוי בחייו. השינוי הוא משני היבטים: אמוני ומעשי. אם יאמין האדם שהשינוי אפשרי וילמד בהתאם – הנס יתרחש. תפילה לכשעצמה – לא תעלה ולא תוריד.
משה ביקש גם כלי שיעזור לעם להאמין בהשגחה פרטית, באפשרות של הקב"ה לחולל ניסים וגם אפשרות להתייחס לזה.
על כך ענה לו הקב"ה: "לך אמור להם אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם". נאמר כאן כי עליהם לקבל את הקיום האלוקי כעובדה מוגמרת, בין לטוב ובין למוטב ולהבין כי גם אם מגיע אליהם הרע, הכל בא מאת ה'.
למשה רבינו נראה כי עם ישראל אינו בשל עדיין לקבל את המציאות הזו כדבר המובן מאליו. הבשורה כאן היא, כי השכינה נמצאת עִם עַם ישראל בצרתם, מבלי שהדבר יפגע ביכולת האלוקית להיות מחוץ למציאות הזו ולגאול את בני ישראל מן הצרה שהם שרויים בתוכה.
]]>
