המשמעות העולה מן הסיפור היא, שחלילה שמאי לא עשה את כל מעשיו לשם שמים, הייתכן?
התשובה היא, שללא ספק גם מעשיו של שמאי הזקן נעשו אף הם לשם שמים. וההוכחה לכך היא, שכל בשר שמצא ביום חול, היה שומר לכבוד שבת. אלא ההבדל בין שמאי להלל היה נעוץ בעובדה שלפי שמאי, בלא קדושת השבת, אין ליום ראשון זכות קיום. לעומת זאת, הלל היה עושה את כל מעשיו לשם שמים. משום שמבחינתו, גם ליום ראשון יש קדושה עצמית מבלי להזדקק לקדושת השבת.
דברים אלו עשויים לשמש כמבוא להבנת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל הידועה בנוגע להדלקת נרות החנוכה:
בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. עולא מביא שתי דעות מהאמוראים, החולקים בהבנת מחלוקת הבתים: "פליגי בה תרי אמוראי... חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסים וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאים. וחד אמר: טעמא דבית שמאי: כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין".
לכאורה, טענתם של בית הלל, היא טענה נכונה, הרי למדנו שמעלין בקודש ואין מורידין? וגם יש לשאול, מה תהא תשובת התורה לטענה זו. מדוע פרי החג פוחתין והולכים הרי "מעלין בקודש" – הוא דין דאורייתא!
ניתן אולי להסביר את מחלוקתם באופן הבא: העולם בנוי מדרך וממטרה, העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין. הויכוח בין בית שמאי לבית הלל, היא האם ל"דרך" יש ערך עצמאי או זכות הקיום שלה נובע רק מן המטרה אליה היא מובילה.
בית שמאי מתמקדים במטרה, לכן לעתיד לבוא תיפסק הלכה כבית שמאי. ואילו לבית הלל לדרך חשיבות עצמית ולכן בעולם הזה הלכה כמותם. בית שמאי מתייחסים לימים הנכנסים, שהם מבטאים את העתיד לבא, ואילו לבית הלל יש להדליק נרות כנגד הימים היוצאים. בית שמאי אומרים עוד: כנגד פרי החג ובית הלל אומרים: מעלין בקודש ואין מורידין.
הטיעון של בית הלל הוא טיעון הלכתי רווח שכן מוצאים אנו הלכות רבות, בהן חל כלל זה שאין מורידין בקודש. לדוגמה: יש להתעטף בטלית קודם הנחת התפילין, משום שקדושת התפילין גדולה מזו של הטלית. על כן, דבריו של שמאי טעונים ביאור.
בפרי החג, אנו מתחילים להקריב י"ג פרים, שהם אח"ד – בגימטרייה. לאחר מכן, בכל יום מקריבים פר אחד פחות, עד כי לבסוף אנו מקריבים שבעה פרים. יוצא, שמתחילים עם אחדות המגיעה בריבוי – י"ג - ומסיימים במספר שבע, המציין את האחדות של הטבע. למרות שמבחינה כמותית יש כאן ירידה, אולם מבחינה מהותית יש כאן עליה משום שאנו יוצרים תהליך של מעבר מאחדות כמותית למצב של אחדות איכותית. (זהו "סוד הצמצום").
בדומה לזה, אומר שמאי, יש להדליק את הנרות, כך שאנו מתחילים עם הריבוי, עם המספר שמונה ומגיעים לבסוף אל האחד. גם כאן מבחינה כמותית אנו בתהליך של ירידה, אולם מבחינה איכותית – נמצאת כאן עליה.
הלל ודאי מסכים שבאופן תיאורטי, מהלך המכוון את האדם מכמות לאיכות, הוא מהלך חיוני. אולם הטענה של הלל היא, שסוד הצמצום הוא מופשט מדי, עבור האדם. והמושג: "מעלין בקודש ואין מורידין" הוא מושג המכוון אל האדם מקיים המצווה, ולא כלפי המצווה עצמה (כפי שמבאר המשנה ברורה בסימן כ"ה בהלכות תפילין).
בעולם הזה העלייה הרוחנית מלווה בחוויה אישית אשר מחייבת בנייה הדרגתית. בחנוכה ניתנת לאדם ההזדמנות להוסיף אור על אור וקדושה על קדושה עד כי יאירו בעזרת הי"ת כל שמונת הנרות – אלו המייצגים את הטבע ואחד נוסף עליהם המייצג את ה"מעל הטבע".
הרב ישי ליפשיץ יועץ חינוכי. לתגובות והארות: yishay.lifshitz@gmail.com‏
