במציאות כזו, ההצמדות לאמת עשויה להיהפך לאכזריות. התורה אשר ניתנה לנו על ידי הקב"ה אשר חותמו אמת, ואשר מצווה אותנו להתרחק מן השקר, מצווה אותנו להקריב את האמת – לפעמים, לטובת ערכים אתיים אחרים כגון: מפני דרכי שלום.
באבות דרבי נתן מסופר על אהרון הכהן, שכשהיה רואה שני בני אדם רבים ביניהם, היה פונה לכל אחד מהם ומשקר לו בכדי להביא את השלום ביניהם. בדומה לזה, הגמ' במס' יבמות מביאה את דעת רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, לפיו מותר לשנות מן האמת מפני השלום. דעת רבי נתן היא שזו אף מצווה. ובהמשך הגמ' מביאה את דעת רבי ישמעאל, לפיו ערך השלום תמיד גובר שכן אף הקב"ה שינה מן האמת.
מלבד השלום, ישנו ערך נוסף הגובר על האמת – חיבוב הכלה בעיני בעלה. ואפילו חיבוב המקח בעיני הקונה. במילים אחרות, ניתן לשקר בכדי לגרום לזולת לחוש בטוב. כשחולקים ב"ש וב"ה כיצד מרקדין לפני הכלה, מסכמת הגמרא: "מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". כלומר, אל תיתפש לערך המוסרי כדבר מוחלט וקדוש, אלא עליך להיות מעורב עם הבריות ולדעת מתי וכיצד ליישם את הערך המוסרי.
במקום אחר מתייחסת הגמרא ל-3 ערכי מוסר הדוחקים את האמת מפניהם: ענוה, צניעות והכרת הטוב. ובכדי להינצל מן ההרג, או אפילו בכדי להיפטר מן המכס, מותר להוציא מפיו נדר שקרי שלא יחייב אותו.(בתנאי שלא יוציא מפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבליבו. הרמ"א שם).
היינו מעדיפים לקבוע ערכי מוסר ברורים יותר. כך – דומה בעינינו, קל יותר לחיות. אולם אנו רואים שהתורה מחנכת אותנו לראיה מוסרית מורכבת, הדורשת מאיתנו לבחון בשיא הרצינות את מכלול המרכיבים הקשורים למציאות אליה אנו מתייחסים.
אל היחס המורכב הזה, מחנכת אותנו התורה בפרשת הברכות. רבקה אימנו, אותה אישה שגדלה בין רשעים ואותה אישה המייצגת את מידת הדין, הנה היא מבקשת מיעקב, בנה הקטן שיערים על אביו ויקבל ממנו את הברכות. אחר כך אנו מוצאים התנהגות דומה גם אצל לאה, כשנעמדה תחת החופה ושיתפה פעולה עם אביה, כנגד יעקב.
השאלה היא מדוע אומנם אין השקר ערך חד משמעי. מדוע "המטרה מקדשת את האמצעים". קודם שנשיב על כך, יש להבין מהו "שקר" ומהו הפגם המוסרי הטבוע בו. התפיסה הבסיסית היא, ש "אמת" היא מעין תצלום של המציאות ואילו השקר הוא זיוף של המציאות. על פי זה הפגם המוסרי בדיבור השקרי הוא, הונאת האדם עמו אנו דוברים שקרים וגם עצם עשיית מעשה המנוגד לתחושת יושר מולדת.
אולם כשמתבצע מולנו מעשה עוולה, האחיזה ב"אמת" במצב כזה, מהווה מבחינתנו גם סוג של פגם מוסרי אליו אנו נחשפים. לדוגמה, כשאדם רודף אחר חברו להורגו, ואנו ראינו את הנרדף בורח לצד שמאל, גם אם לא נאמר ל"רודף" לאן ברח הנרדף, אף אם רק נשתוק נוכח המעשה הנתעב, נהיה אף אנו שותפים במידת מה לרצח. ואם ניזום שקר, ונאמר לרוצח שהנרדף ברח ימינה ובכך נציל את הנרדף, וכי יעלה על הדעת שיש בכך פגם מוסרי?
כשם שאנו מבינים את הפגם המוסרי שימצא ביושר במקרה זה, כך ניתן להבין שישנם ערכי מוסר נעלים מלבד חיי אדם, שגם בהם מן הדין יהיה להקריב את האמת למענם! השאלה היא רק היכן הגבול.
התפיסה הבסיסית של רבא כפי שמציינת הגמרא הייתה, כי לא תיתכן בעולם מציאות של אמת. אך הסיפור אותו הוא הולך לספר לנו, אמור להוכיח את ההיפך, שאכן יש אמת בעולם. השאלה היא, מנין רואים זאת. היה מקום ששמו אמת, בו תושבי המקום אשר הקפידו על האמת, לא מתו טרם זמנם.
רב טבות, משמעו - "טוב". ה"טוב" משקף איכות שונה מן האמת. רב טבות, בטרם הגיעו לעיר קושטא, מעולם לא שינה מן האמת. המגורים שלו בעיר ונישואיו עם אחת מבנות המקום, מביעים את הקשר שלו לערך האמת, אולם עצם מוסד הנישואין כפי שניווכח בהמשך, מאלצים את דובר האמת לעמוד במבחן מול ערכים אחרים. שכן כל עוד היה ר' טבות רווק, יכול היה להיצמד לערכים בעקשנות קיצונית. אולם מוסד הנישואין מחייב את האמת להתייחס למציאות החיים.
ואכן, רב טבות – בשעה שערך האמת עמד מול ערך הצניעות, שינה מן האמת. רב טבות שילם על כך ובניו מתו טרם זמנם. רבא אינו מביע עמדה המתנגדת למעשהו של ר' טבות. ר' טבות צדק ועליו היה לשנות במילי דצניעותא מן האמת. אך עצם העובדה ששילם על כך במות בניו, הרי זה מלמד כי יש אמת בעולם. אולם האמת הזו היא מנותקת מן הפן המעשי ובמהותה היא שייכת לאלוקים.
]]>
