אנחנו נמצאים בימים של אחרי 'חופשה של הגוף', שיש לה תרומה חשובה מאד לבריאות הגוף. כעת אנחנו נכסים 'לחופשה של הנשמה'. חכמים מגדירים זאת 'קייטא דנפשא' - קייט ונופש לנשמה. אדם החולה בגוף מבקש מרפא לגופו, לאבריו, הוא אינו שם לב לנשמתו למשמעות חייו האישיים והחברתיים, היחס לזולת, הוא אינו שואל את עצמו האם הגעתי לעולם על מנת לנטוש אותם בסוף ה- 80 ללא המשכיות לחיי? רק בתורה יוכל למצא אדם הנחיות לחיים עם תוכן ומוסר.
בפרשת השבוע 'ראה' אנחנו מוזהרים, צריכים לראות ולהבין את היחס של: אנוכי נותן לכם את הברכה – אם תשמעו , ואת הקללה- אם לא תשמעו. חודש אלול בא לסמל לנו את המעבר בינהם.
האדמ"ור מרוז'ין היה מספר לתלמידיו באופן קבוע, כל ראש חודש אלול את הסיפור הבא, על מנת להמחיש ולסבר את האוזן והמשמעות של השפעת חודש אלול על נפש האדם.
משפחה שגרה בעיירה קטנה בבית מעץ, עם קירות מעץ שיש בהם סכנת התלקחות, לילה אחד הבית עלה באש, האמא רצה בין החדרים וניערה את ילדיה משנתם על מנת להצילם, כאשר כולם היו מחוץ לבית..מסתבר שרק חנל'ה לא היתה, היא נשארה במיטתה, אמא של חנל'ה צעקה לה 'קומי', 'קיפצי מהחלון', 'תברחי על נפשך'. בעוד האש בוערת, קולה נשמע "אמא אני רוצה עוד לישון".. חנל'ה המשיכה לישון ולא קמה משנתה.. הקב"ה שולח לנו חבל הצלה, עורו ישנים משנתכם, שלא נאחר את המועד.
אדם שרוצה לזכות בדין מטבע הדברים עושה כל מאמץ כדי להוציא את עצמו זכאי, הוא משקיע את מיטב כספו, לוקח עורך דין טוב, ועושה את המקסימום. יש לנו משפט בעוד חודש, משפט של נשמות. בראש השנה נידונים כל באי עולם, והכל תלוי במעשינו.. עלינו להתעורר.
סיפור שהיה לא מזמן, כמה נערים מישיבה מסוימת טיילו בצפון הארץ, אחד הנערים טבע בנחל ולא ניתן היה להצילו. אובדן ומשבר כבד מאד להורים, לחברים ולצוות הישיבה. ביום השביעי לאבל, האבא ביקש את רשות הדיבור ואמר: אני לא מאשים אף אחד במה שקרה לבני, אני מאשים רק את עצמי, יכולתי למנוע את הגזירה בתפילות ובדמעות בראש השנה הקודם, ולא עשיתי זאת. כל אחד צריך לראות את עתידו ולהפיל בתחנונים ובתפילות בחודש זה.. המלך בשדה.
]]>
